כשאדם רוצה באמת לעשות משהו, – הוא יעשה!
כמה שלחוץ לך יותר לעשות דבר מסוים, הרצון לגביו יגדל. מה שלא לחוץ לך אתה תעשה, – אבל מחר… בכל יום תדחה את עשייתו בתירוצים שונים העיקר שהיום לא. אולם האמת, אתה לא ממש רוצה, כי לא דחוף לך ולא לחוץ לך.
תשמעו סיפור, אחד בארצות הברית חזר לביתו לאחר העבודה. לפתע הוא קולט את דלת הבית פתוחה לרווחה. הוא מציץ בשקט לסלון ועיניו התרחבו בבעתה – שלושה רעולי פנים מפרקים לו את הבית! בצעדים חרישיים הוא פוסע לאחור ומתקשר למשטרה.
“משטרה שלום,” עונה לו פקידה אדישה.
“מפרקים לי את הבית, תבואו מהר” הוא לוחש לתוך הפומית, מנסה להעביר אליה את הלחץ בו הוא נמצא.
“היכן אתה גר?” הפקידה לא ממהרת לשום מקום.
“ברחוב עולי הגרדום שמונה, תזדרזו בבקשה!” מתחנן. הוא ממתין כמה שניות, ברקע שומע אותה מקלידה את הקריאה שלו תוך לעיסת מסטיק. “כל הניידות תפוסות..” היא מבשרת לו, “כשתהיה ניידת פנויה אני אשלח לך.
הרוגע שלה הכעיס אותו, “מה זה, אין ניידות פנויות?” סינן, והיא, כמנוסה ומומחית משיבה לו ברוגע “אנו בעומס קריאות, כשתהיה ניידת פנויה אשלח אליך”.
השיחה נותקה ומיודענו רותח מזעם מתקרב שוב אל הבית ורואה אותם אורזים את חפציו בקפדנות ומתכוננים לעזיבה.
הוא מחייג שוב, “שלום, זה שוב אני מעולי הגרדום שמונה. תבטלי את הקריאה אתם לא צריכים להגיע…”
“מה? למה?”
“לא. אין צורך, ראיתי שאתם לא מגיעים.. אז הוצאתי נשק וחיסלתי אותם.. להתראות”
הוא מנתק וממתין.
לא עברו שלוש דקות והרחוב הפך לזירת רצח. חמש עשרה ניידות, שני מסוקים ויחידת כלבים.
עוברת עוד דקה והשלושה יצאו כשידיהם מורמות מעלה והוכנסו אחר כבוד אל הניידות. קצין קשוח ניגש אל מיודענו “מדוע אמרת שירית בהם?” שאל.
“תסביר לי אתה”, ביקש מידענו וחיוך מרוצה נסוך על פניו “המוקדנית אמרה לי שאין ניידות, ראה כמה ניידות לפנינו…”
“תבין”, היטיב הקצין להסביר, “אנו פועלים לפי סדר עדיפויות – מה שיותר דחוף מטופל בראשונה”.
גם אנו פועלים בצורה הזו..
מה שלא דחוף לנו אנו לא ששים לטפל בו ולכן הוא נדחה למחר.. – ומחר למחר.. וכן הלאה.
אבל בואו נודה שברגע שיש לנו דבר מסוים שאנחנו רוצים וצריכים לטפל בו אזי הוא מטופל במהירות וביעילות בצורה הטובה ביותר.
נאמר במשנה: אל תאמר לכשאפנה- אשנה, שמא לא תפנה! אל תדחה למחר!! אם יש לנו משהו לעשות אז צריך לעשות, מדוע לדחות?!
כמה פעמים אנו רוצים ללכת לשיעור תורה? להתחזק- כל אדם ורמתו. אך האם אנו מצליחים?? ברוב הפעמים לא! ומדוע? כי אנו לא רוצים באמת. וכשלא נחוץ לנו להשתנות או לשנות הרגלים בדחיפות אז קופצים ועולים תירוצים מתירוצים שונים.
זה מזכיר לי בדיחה: אדם הגיע למכס ובידו תיק צד קטנטן.
“מה יש בתיק?” שואל אותו המוכס.
“מה השאלה מה יש בתיק?…” התחיל הלה להתחמק, “תיק! מה לא ראית תיק?”
“מה יש לך בתיק?” שואל המוכס שוב בנימה קשוחה יותר.
“אוכל לתוכי”, סינן מיודענו ברוגע מעושה וכבר התכונן להמשיך בדרכו..
“אפפפפ..!!!” עצר אותו המוכס: “פתח ונראה..” ציווה.
“עזוב נו, מה יש לך… קח כמה מס שאתה רוצה ותעזוב אותי”,
אך המוכס בשלו – חוץ מהמס שצריך לשלם הוא רוצה לראות שלא מדובר במשהו שאינו חוקי. מיודענו ממשיך להתעקש עד שבאים שני גברתנים ופותחים את התיק בכוח.
קילו אבקה לבנבנה התגלתה והמוכס ציחקק על הדג השמן שנפל בחכתו, “אוכל לתוכים, אה…”,
הלה עוד מנסה לתרץ את עצמו: “תראה, הבאתי את זה לתוכי שלי. ירצה – יאכל! לא ירצה.. שלא יאכל..!”
אנו כל הזמן מתרצים לעצמנו מדוע אנו לא מתחזקים, כל מה שאפשר אנחנו דוחים למחר ולמחרתיים.
אל תאמר לכשאפנה- אשנה. שמא לא תפנה.. אם לא נקום ונעשה היום- לעולם לא נעשה!
