שימו לב! הפורום נסגר וזמין כרגע לקריאה בלבד. פרטים נוספים: https://forum-eer.ovh/close-msg
תאוריה מוסיקלית ומושגים במוסיקה
-
כאן תעלו את כ-ל הידע שלכם בתאוריה ומושגים מוסיקליים
רוצים לשאול על מושג כלשהו?
הסתבכתם עם כל המרווחים/אקורדים/תווים?
אל תתביישו זה קורה לכולם
אוקטבה זכה- זהו המרווח השמיני (מאיטלקית: octava, שמינית), מרווח אוקטבה הוא מרווח בן 8 צלילים, כמו בין דו לדו שמעליו. אוקטבה נחשבת למרווח זך. היא בת שישה טונים, מביאה את הסולם מחדש אל צליל הטוניקה שלו, אם גבוה או נמוך יותר.
נונה הינה המרווח התשיעי (מאיטלקית: nona, תשיעית), היוצר את המרווח בין הדרגה הראשונה לתשיעית במודוסים, או בין השנייה לעשירית וכו׳. המרווח מופיע בשתי צורות. האחת - נונה קטנה, שיוצרת מרווח של ששה וחצי טונים (אוקטבה + סקונדה קטנה, או אוקטבה + חצי טון). והשנייה - נונה גדולה, היוצרת מרווח של שבעה טונים (אוקטבה + סקונדה גדולה, או אוקטבה + טון שלם). הנונה נחשבת למרווח דיסוננטי.
-
@אוקטבה-זכה
בתורת המוזיקה, המונח מרווח מציין את היחס בגובה בין שני צלילים. במוזיקה הטונאלית, המרווח מוגדר בדרך כלל כיחס בין התדירויות של שני הצלילים[1] או על ידי המרחק בין התווים המייצגים אותם על הסולם הדיאטוני. באתנומוזיקולוגיה נהוג למדוד את המרווחים בסנטים, ובמוזיקה לא טונאלית ישנן שיטות רבות אחרות.היחידה הבסיסית בה נמדד המרווח המוזיקלי הוא ה"טון". היחידה הקטנה ביותר במוזיקה המערבית היא חצי טון, ולפיה מכוונים כלי הנגינה המערביים. במוזיקה מזרחית לסוגיה משתמשים גם ברבעי טונים ובסולמות שונים.
מרווחים קטנים מאוקטבה נקראים מרווחים פשוטים ואילו גדולים ממנה נקראים מורכבים. בשיטה הטונאלית, לכל מרווח יש מספר גרסאות – זך או קטן או גדול, וכן מוגדל או מוקטן - שההבדל ביניהם הוא המרחק המדויק בין התווים, בפועל כל גרסה מרוחקת חצי טון מהשנייה.
כשמסתכלים על רשימת המרווחים, ישנם מרווחים שמספר הטונים שלהם זהה, למשל פרימה מוגדלת וסקונדה קטנה, או טרצה מוגדלת וקוורטה, אך מה שקובע את אופי המרווח הוא שמות הצלילים: המרווח בין מי לפה תמיד יהיה סקונדה, גם אם יש מי במול, ופה דיאז (שביניהם תהיה סקונדה מוגדלת, ולא טרצה קטנה), שאפשר לרשום אותם כרה דיאז, וסול במול, שביניהם תהיה קוורטה מוקטנת.
מרווח זך
בתורת המוזיקה, מרווח זך הוא מרווח שנעים לאוזן לשמוע אותו, והוא מרווח “צלול”. למעשה, הצלילים הזכים מתיימרים להיות צליל אחד, למרות שאפשר להבחין בכך שהם שניים. המרווחים הזכים שקיימים במוזיקה הם הפרימה, הקוורטה, הקווינטה, והאוקטבה. מרווחים זכים נחשבים לקונסוננסים מקטגוריית “קונסוננסים מושלמים”.מרווח קונסוננט בלתי־מושלם
בתורת המוזיקה, מרווח קונסוננט בלתי מושלם הוא מרווח בין צלילים המתאימים זה לזה בצורה חלקית.מרווח קונסוננט מושלם
במוזיקת ימי הביניים הפרימה הקוורטה הקווינטה, וכן האוקטבה, נחשבו למרווחים הקונסוננטים היחידים. במהלך ימי הביניים המאוחרים והגלישה אל הרנסאנס עם המעבר למוזיקה טונאלית, הפכו הטרצה והסקסטה (שמשלימה אותה לאוקטבה) במוזיקה המערבית למרווחים קונסוננטים אף הם. המרווחים הללו מופיעים בכל יצירה, ובכל אקורד כמעט במערכת הטונאלית. קונסוננטים בלתי מושלמים מתפקדים באופן מושלם בהולכת קולות מסורתית של המוזיקה המערבית, גם כמרווחים מקבילים:ויש עוד המוןןןן מה להרחיב במרווחים
אם מישהו צריך מוזמן לשאול -
קצב
קצב הוא אופן סידור צלילים ושקט במרחב הזמן. מד המסדר ומקבץ זמן בקבוצות בעלות דופק סדיר, נקרא תיבה. המשקל מגדיר כמה פעמות יש בתיבה אחת, ואיזה ערך של תו נכתב צריך להרגיש כפעמה אחת (כלומר, מהו האורך של הצליל שתופס פעמה אחת). במהלך יצירה, ייתכן שתווים מסוימים יודגשו לעיתים, כדי לבטא רגש מסוים. ישנן מוסכמות במסורות שונות על סדר מסוים של הדגשות, שנועד לחזק את תחושת המשקל (בדרך כלל מדגישים את הפעמה הראשונה בתיבה למשל). מקצבים משתנים הם מקצבים שמדגישים חלקים לא צפויים בתיבה. נגינה של כמה מקצבים שונים בו זמנית נקראת פוליריתמיקה. -
תו (מוזיקה)
קפיצה לניווטקפיצה לחיפושתווי נגינה
התו לה
תו מוזיקלי הוא סימן גרפי מוסכם המסמן צליל. תווים משמשים לרישום מוזיקה ולהפצתה.בימינו, תווים נכתבים על חמשה כעיגולים בגבהים שונים - כל עיגול מציין את גובהו ומשכו של צליל יחיד. מלבד התווים עצמם, המציינים את הצלילים, כתב התווים כולל עוד סימנים רבים המורים על אופן ביצוע המוזיקה במובנים של עוצמת הנגינה, מהירותה, וכלי הנגינה. ניתן לנגן בעזרת התווים במגוון כלים שונים ביניהם גיטרה פסנתר ועוד…
Musical Notes (Hebrew).png
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)
תמונה אינטראקטיבית של סולם דו מז’ור (מופיע בתמונה 3 פעמים). לחצו על התווים המופיעים בתמונה.
שמות תווי הביניים משתנים לפי סוג הסולם. לדוגמה, התווים דו-דיאז ורה-במול, שהם אותו תו בדיוק ונקראים אחרת לפי סוג הסולם. בסולם לה-מז’ור קיים דו-דיאז, הוא נקרא כך ולא רה-במול משום שבסולם זה מנוגן התו רה (לא במול או דיאז) ולא נהוג לרשום צליל מאותה משפחת הצלילים של תו מסוים, כלומר, לעולם לא תמצאו בסולם גם רה וגם רה-במול. ומשום שלא קיים בסולם זה דו רגיל, וגם לפי נוסחת הטונים בסולם המז’ורי, הדו יהיה דו-דיאז ולא רה-במול. היחס בין צלילים שכאלה נקרא אנהרמוניה.הגבהה של חצי־טון (למשל מדו לדו-דיאז) מחושבת על ידי הכפלתו פי {\displaystyle {\sqrt[{12}]{2}}\approx 1.05946309}{\displaystyle {\sqrt[{12}]{2}}\approx 1.05946309} כאשר החישוב מתחיל בדרך כלל מ-442 הרץ לתו לה. הגבהה של טון שלם תהיה הכפלה ב-1.12246204 (הכפלה פעמיים של חצי־טון). התדירות של התו מוכפלת במעבר לאוקטבה הבאה. תדירותו של התו מי, למשל, היא כ-330 הרץ, ובאוקטבה שמעליה תדירותו כ-660 הרץ.
הסימנית {\displaystyle \sharp }{\displaystyle \sharp } (דיאז) מורה לנגן את התו יותר גבוה בחצי־טון מאשר התו הנתון.
הסימנית {\displaystyle \flat }{\displaystyle \flat } (במול) מורה לנגן את התו יותר נמוך בחצי־טון מאשר התו הנתון.
הסימנית x (דיאז כפול – דוּבֶּל דיאז) מורה לנגן את התו יותר גבוה בטון שלם מאשר התו הנתון.
הסימנית {\displaystyle \flat \flat }{\displaystyle \flat \flat } (במול כפול – דוּבֶּל במול) מורה לנגן את התו יותר נמוך בטון שלם מאשר התו הנתון.
כאשר יראה דיאז או במול בתיבה מוזיקלית מסוימת, כל תו זהה שיבוא לאחר מכן באותה התיבה יהיה גם הוא במול או דיאז בהתאמה, גם אם לא כתוב לידו הסימן. על-מנת לבטל דיאז או במול באותה התיבה, ישתמש המלחין בסימן {\displaystyle \natural }{\displaystyle \natural } (בקר).
על הדרך לבטל דיאז כפול או במול כפול אין הסכמה גורפת: יש שייכתבו סימן של דיאז רגיל ולידו סימן של בקר, ובכך יבטלו חצי עלייה בדיאז הכפול, ויש שייכתבו שני סימני בקר על מנת לבטל את הדיאז או הבמול הכפול, ויש שייכתבו סימן בקר אחד על מנת לבטל את הדיאז או הבמול הכפול.
לעיתים גם תו רגיל נכתב כדיאז כמו בסולם “דו-דיאז-מז’ור”, שהתו השלישי בסולם לא ייכתב בתור פה, אלא בתור מי-דיאז, בהתאם למרווחים של הסולם העולה בסקונדות: דו-דיאז, רה-דיאז ומי-דיאז. כיון שבין מי ל-פה קיימת סקונדה קטנה (חצי טון), המרווח בין שני הקלידים הללו איננו מכיל קליד שחור ועלייה של חצי־טון תביא את מי-דיאז אל פה. כפי שניתן לראות בפסנתר, יש מחזוריות לתווים: כל רצף של 12 קלידים (כלומר, כל אוקטבה)
רישום התוויםכיכר התווים בראש העין
לרישום התווים של מנגינה מסוימת משמשת החמשה.התווים יכולים להיות מונחים בחמשה ישרה על פסיה או בין קוויה. לדוגמה: אם התו מונח על הקו העליון, במפתח סול, התו תמיד יהיה “פה”. אם התו מונח בין הקו העליון לקו שמתחתיו, התו תמיד יהיה “מי”. אם התו מונח על הקו העליון, ולידו מצויר הסמל “דיאז”, התו תמיד יהיה “פה דיאז” יש גם אפשרות שיהיה כתוב “דו בקר” שזה דו רגיל. אם יש צורך בתו הגבוה או נמוך מכמות הקווים הקיימים בחמשה, ישורטט קו נוסף החוצה את התו עצמו, על מנת להקל על הקריאה של התווים.
על מנת להקל את קריאת התווים בחמשה, ישנם מספר מפתחות עיקריים אשר משמשים לפיענוח התווים: מפתח סול, מפתח פה ומפתח דו. לכל מפתח כזה ישנם כמה סוגים, למשל מפתח דו אלט (לויולה, למשל), ומפתח דו טנור (למנעד האמצעי של הצ’לו) הם שני מפתחות שונים ולהם מקום שונה על החמשה.
המפתח בתמונה הוא מפתח סול, והעיגול האמצעי שלו מורה על הקו עליו מונח התו “סול”. על מפתח פה ישנן שתי נקודות, שהקו שעובר ביניהן הוא תמיד יהיה התו פה. על מרכזו הקעור של מפתח דו תמיד יהיה מסומן הקו דו. מפתח סול משמש כלים בעלי מנעד גבוה, כגון כינור, חליל, אבוב וכו’. מפתח פה משמש כלים בעלי מנעד נמוך יותר, כמו הצ’לו או הבסון. מפתח דו משמש כלים בעלי מנעד אמצעי, כגון הויולה. מפתח דו הוא מפתח נדיר יחסית. בשונה ממפתחות סול ופה, שמיקומם על החמשה קבוע, מפתח דו יכול להיכתב בכל מקום על פני החמשה, והקו שיעבור באמצעו יישא תמיד את התו דו. בכלי נגינה בעלי מנעד רחב כמו פסנתר ונבל, יהיו מצוירות שתי חמשות: אחת (העליונה) עם מפתח סול, ואחת (התחתונה) עם מפתח פה. המפתח יכול להשתנות במהלך יצירה, על מנת להקל על קריאת התווים.
לא תמיד התו בחמשה הוא אותו התו לכל כלי הנגינה: לדוגמה, אם ייתבקשו נגן צ’לו ונגן קונטרבס לנגן מאותה החמשה את אותו התו, ינגן נגן הקונטרבס את הצליל באוקטבה אחת נמוך יותר מהתו שינגן הצ’לו, למרות שזהו אותו מפתח בדיוק, זאת כדי להקל על הנגן.
יש כלים כגון חצוצרה, או קלרינט המנגנים בטרנספוזיציה, כלומר שהתו דו שלהם הוא התו סי במול של נגן הפסנתר. לכלי אחד יכולות להיות כמה סוגים ולכל אחד טרנספוזיציה שונה, למשל קיימת חצוצרה בסי במול (כלומר כל דו של חצוצרה שווה סי במול של פסנתר), וחצוצרה בדו. קיים גם קלרינט בסי במול, בלה, ובמי במול. על המעבד המוזיקלי לבחור את הכלי בהתאם, בטרנספוזיציה המתאימה לסולם של היצירה, כדי שיהיה נוח לנגן לנגן את התווים, למשל על מנת להשיג את התו דו - על נגן הקלרינט בסי במול לנגן את התו רה, ועל נגן הקלרינט בלה לנגן מי במול. בשל כך, על המעבד לשלוט בקריאה וכתיבת תווים לכלי זה כדי לכתוב את התווים הנכונים.
-
היום נתחיל מרווחים
סע"ה בימים הקרובים נפרט מהם סוגי המרווחים
כאם מובא רק מה זה מרווח בכלליותמרווח (מוזיקה)
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
בתורת המוזיקה, המונח מרווח מציין את היחס בגובה בין שני צלילים. במוזיקה הטונאלית, המרווח מוגדר בדרך כלל כיחס בין התדירויות של שני הצלילים[1] או על ידי המרחק בין התווים המייצגים אותם על הסולם הדיאטוני. באתנומוזיקולוגיה נהוג למדוד את המרווחים בסנטים, ובמוזיקה לא טונאלית ישנן שיטות רבות אחרות.היחידה הבסיסית בה נמדד המרווח המוזיקלי הוא ה"טון". היחידה הקטנה ביותר במוזיקה המערבית היא חצי טון, ולפיה מכוונים כלי הנגינה המערביים. במוזיקה מזרחית לסוגיה משתמשים גם ברבעי טונים ובסולמות שונים.
מרווחים קטנים מאוקטבה נקראים מרווחים פשוטים ואילו גדולים ממנה נקראים מורכבים. בשיטה הטונאלית, לכל מרווח יש מספר גרסאות – זך או קטן או גדול, וכן מוגדל או מוקטן - שההבדל ביניהם הוא המרחק המדויק בין התווים, בפועל כל גרסה מרוחקת חצי טון מהשנייה.
כשמסתכלים על רשימת המרווחים, ישנם מרווחים שמספר הטונים שלהם זהה, למשל פרימה מוגדלת וסקונדה קטנה, או טרצה מוגדלת וקוורטה, אך מה שקובע את אופי המרווח הוא שמות הצלילים: המרווח בין מי לפה תמיד יהיה סקונדה, גם אם יש מי במול, ופה דיאז (שביניהם תהיה סקונדה מוגדלת, ולא טרצה קטנה), שאפשר לרשום אותם כרה דיאז, וסול במול, שביניהם תהיה קוורטה מוקטנת.
סוגי המרווחים
מרווח זך
בתורת המוזיקה, מרווח זך הוא מרווח שנעים לאוזן לשמוע אותו, והוא מרווח “צלול”. למעשה, הצלילים הזכים מתיימרים להיות צליל אחד, למרות שאפשר להבחין בכך שהם שניים. המרווחים הזכים שקיימים במוזיקה הם הפרימה, הקוורטה, הקווינטה, והאוקטבה. מרווחים זכים נחשבים לקונסוננסים מקטגוריית “קונסוננסים מושלמים”.מרווח קונסוננט בלתי־מושלם
בתורת המוזיקה, מרווח קונסוננט בלתי מושלם הוא מרווח בין צלילים המתאימים זה לזה בצורה חלקית.מרווח קונסוננט מושלם
במוזיקת ימי הביניים הפרימה הקוורטה הקווינטה, וכן האוקטבה, נחשבו למרווחים הקונסוננטים היחידים. במהלך ימי הביניים המאוחרים והגלישה אל הרנסאנס עם המעבר למוזיקה טונאלית, הפכו הטרצה והסקסטה (שמשלימה אותה לאוקטבה) במוזיקה המערבית למרווחים קונסוננטים אף הם. המרווחים הללו מופיעים בכל יצירה, ובכל אקורד כמעט במערכת הטונאלית. קונסוננטים בלתי מושלמים מתפקדים באופן מושלם בהולכת קולות מסורתית של המוזיקה המערבית, גם כמרווחים מקבילים: -
פרימה היא המרווח הראשון (מאיטלקית: prima, ראשונה),
שהוא מרווח בין תו לאותו התו כלומר מרווח של אפס צלילים. פרימה נחשבת למרווח זך.
באופן מעשי אין היא מהווה מרווח, משום שאיננה מכילה אפילו את היחידה הקטנה ביותר - חצי טון. כאשר מדובר במהלכים הרמוניים, יש משמעות גם למרווח הפרימה, גם אם אינו נשמע לאוזן. מצב זה נקרא אנהרמוניה או אוניסון. פרימה נוספת היא פרימה מוגדלת שמרווחה הוא חצי טון, כמו בין דו לדו דיאז או כמו בין רה לרה דיאז. זהו מרווח דיסוננט.
המרווח המשלים (או ה"הופכי") של פרימה הוא האוקטבה, שגם היא מרווח זך.
*מרווח הופכי- בעצם מרווח שמשלים את המרווח הנתון ל9 צלילים ו-6 טון
נלמד בע"ה בהמשך בהרחבהפרימה –
מרווח בין דרגה ראשונה לראשונה בצלילי היסוד.
פרימה זכה – 0 טונים (אותו הצליל).
פרימה מוגדלת – חצי טון (לדוגמא דו-דו#).
פרימה מוקטנת – לא קיימת. -
סקונדה זהו המרווח השני (מאיטלקית: secunda, שנייה), הנחשבת לדיסוננס. המרווח סקונדה הוא מרווח בן שני צלילים סמוכים בסולם, כמו בין דו לרה. הסקונדה מתחלקת לשני סוגים: סקונדה קטנה, שהיא מרווח של חצי טון בין צליל לצליל כמו בין דו לרה במול, וסקונדה גדולה, שהיא מרווח של טון שלם כמו בין דו לרה. הסקונדה, כשצליליה מופיעים בו-זמנית צורמת ואינה נעימה לאוזן, בייחוד הסקונדה הקטנה. מרווח של סקונדה מתאפיין בחוסר יציבות ומבקש להיפתר - כלפי מעלה או כלפי מטה. המרווח המשלים את הסקונדה הוא הספטימה, הנושאת אותן תכונות בדיוק. יש עוד שני סוגים של סקונדה: סקונדה מוקטנת, שמרווחה הוא אפס טון, כמו בין סי לדו במול. סקונדה מוגדלת, שמרווחה הוא טון וחצי, כמו בין דו לרה דיאז. המרווח המשלים (או ה"הופכי") של סקונדה הוא הספטימה, שגם היא מרווח דיסוננטי.
סקונדה –
מרווח בין דרגה ראשונה לשניה בסדרת צלילי היסוד.
סקונדה קטנה – חצי טון (לדוגמא דו-רהb).
סקונדה גדולה – 1 טון (לדוגמא דו-רה).
סקונדה מוגדלת – 1 וחצי טון (לדוגמא דו-רה#).
סקונדה מוקטנת – 0 טון (לדוגמא דו-סי#). -
טרצה זהו המרווח השלישי (מאיטלקית: terzza, שלישית), המרווח טרצה הוא מרווח בן 3 צלילים, כמו בין דו למי. טרצה נחשבת למרווח קונסוננס בלתי מושלם. הטרצה מתחלקת גם היא ל: קטנה - טון וחצי - וגדולה - שני טונים. בסולם דו מז’ור תופיע טרצה גדולה בין דו למי, בין פה ללה ובין סול לסי. בין רה לפה, בין מי לסול ובין לה לדו ישנה טרצה קטנה. מרווח הטרצה מצליל היסוד של הסולם או של האקורד מגדיר אותו בהתאם לגודל הטרצה; מז’ורי - בעל טרצה גדולה, או מינורי - בעל טרצה קטנה.
הטרצה הוא מרווח שימושי מאוד במוסיקה
הכי שימושי אפשר לומר
ואת התאוריה לומדים הרבה ע"פ טרצות
למי שרוצה לפתח שמיעה מוסיקלית כדאי לשמוע הרבה טרצות ולהבדיל ביניהן -
קוורטה זהו המרווח הרביעי (מאיטלקית: quarta, רביעית), המרווח קוורטה הוא מרווח בן 4 צלילים, כמו בין דו לפה. קוורטה נחשבת למרווח זך כשאינה מופיעה מול הבס, בערך עד המוזיקה של סוף המאה ה-18. קוורטה מוגדלת היא טריטון (מיוונית: 3 טונים), שנחשב למרווח דיסוננטי. בעבר נודע כמרווח “שטני” שאין לנגנו.
*בשיר מעוז צור"-אז במשפט הראשון “מעוז צור י”… יש קוורטה בירידה ומיד אחריה קוורטה בעליה
-
קווינטה זהו המרווח החמישי (מאיטלקית: quinta, חמישית), המרווח קווינטה הוא מרווח בן 5 צלילים, כמו בין דו לסול. קווינטה נחשבת למרווח זך הקווינטה היא בת שלושה וחצי טונים ויכולה להיות מוגדלת (4 טונים) או מוקטנת (טריטון). הקווינטה מופיעה בסולם דו מז’ור בין דו לסול, בין רה ללה, בין מי לסי ובין פה לדו.
