יהושע פרוע

[אלקו]

פסיעותיו של יהושע הדהדו על רצפת הרחוב במקביל לפעימות לבו.
רוח בקר אוורירית נטלה את ריחם הטרי של עצי הלימונים ומיזגה אותו בריח אדמה עמוק. חתול ג’ינג’י יילל במחאה כשהנקישות הקצובות הניסו אותו מתכנית תקיפה על יונה אפורה.
הוא חצה את המדרחוב עד למדרגות הדוממות בקצהו שהוליכו לבית הקפה בו סיכמו להיפגש. חיוך עלה על שפתותיו, אך נמחה מיד כשנזכר שהוא מחייך לעצמו.
רגליו נעשו כבדות בשפת המדרגות, הן נעצרו מאליהן. המחשבות טסו בראשו והתנגשו אחת בשניה כמו בליל של זיקוקים. הוא ירד באיטיות ושירבב את ראשו להציץ אל מעבר לחומת האבן ושיחי ההרדוף שמעליה.
בית הקפה פרס את שולחנותיו ברחוב עצמו מתחת לפרגולת עץ צבועה בצבע ונגה.
ברחוב שררה דממת שחרית. בית הקפה היה שומם. פרט לאיש אחד שישב בגבו אליו.
תחושת ריגוש פתאומי גרמה לו לבליעת רוק אינסטינקטיבית. הוא נרתע לרגע מהרעש ואז המשיך לצפות מאחור.
“שלא תזוז אפילו סנטים!”, קצה המקל שנתקע בגבו הוסיף נופך של איום לקול שהתרה בו. “חשבת תבא לפה ותתגנב ככה מאחורי אנשים. אבל אותי לא לקחת בחשבון, חביבי”.
יהושע הסתובב בפתאומיות לאחור. לאיש המבוגר בעל שיער לבן והתחלה של קרחת הוא לא ציפה.
“אני מבין למה אתה חושב ככה אבל לא התגנבתי. לא במטרה למשהו רע…”
“אז במטרה למה? הא, פושטק קטן? לא תעבוד על מארק חביבי. אני פה מאז קום המדינה ומכיר את כל הקונדסנים פה בעל פה”. המקל הונף שוב ביד רועדת. זה לא נראה מתפתח לכיוון טוב.
“אתה לא תבין, עזוב…”, יהושע גירד בחיפזון מריץ בראש תרחישי חילוץ מהמטרד.
“למה שלא אבין? אני נראה לך טמבל? 'סתכל לי בכחול של העין תגיד לי שאני טמבל נראה אותך”.
“לא, לא, פשוט אני אמור לפגוש כאן את אבא שלי ובחיים לא ראיתי אותו. כאילו, קוראים לו אדון יצחק והוא דואג שלא נהיה ברחוב, כלומ—”
המקל צנח לריצפה והמבע הקשוח בעיניים הזקנות התרכך משהו. “אתה נפגש עם אבא שלך פעם ראשונה?”
יהושע החליט ללכת עם זה עד הסוף. את המחזה אי אפשר להפסיק. “כן. שמח שאתה מבין אותי. עכשו אני פשוט—”
הזקן קטע אותו בהתלהבות. “אתה תספר לי מה זה לראות את אבא אחרי שנים על גבי חודשים?”, הוא פישפש בכיס החליפה שלו ושלף סיגריה מעוכה. יהושע פלט אויר בשקט, הזמן רץ לרעתו. “אתה יודע איך בכיתי בפגישה עם אבא שלי. ואני קשוח כמו בול עץ! שלא תגיד…”
“אני בטוח…”, התחיל יהושע.
“איזה בטוח. אני נלחמתי במלחמת השחרור אתה יודע? נכנסנו באמא של הערבים כמו שדים מהגיהינום!”.
“ואללה!”, פלט יהושע. וזה עלה לו ביוקר.
“בטח ואללה!”, גפרור שנדלה מאותו כיס הצית את הסיגריה. “עלינו על טנקים ונכנסנו לסיני כמו גברים. כשהטנקים מתו, עברנו לג’יפים וכשהג’יפים נהרסו, עברנו לגמלים שעקצנו מהכפר שמה, מה שמו… ג’אדר אג’מס. ותאמין לי אם אריק שרון היה נותן לי, אחרי הגמלים הייתי עובר לאלפקה… כמה כבשנו שם… שטחים!”
יהושע השתעל מלאכותית. "אני שמח לראות ששרדת לספר את זה, אבל אני חיי—
“אתה יודע שאני נלחמתי מול טנק ירדני באחד על אחד?”, עשן ננשף משתי נחיריים בו זמנית. “בהתחלה יריתי עליו כמו משוגע, נגמרו הכדורים התחלתי לתת לו ראסיות. רק אחרי זה התברר שהוא היה ריק, ימח שמם…”
רחש חולף בשיח מעליהם הקפיץ את יהושע והחייל למצב דום.

יהושע פלט אנחת רווחה. החתול הג’ינג’י פסע בדריכות לעבר כשהזנב שלו זקור והשערות סמורות.
הוא הסתובב לימינו. “זה בסך הכל החתול…”, החייל נעלם. לשמאלו, החייל איננו.
הקול בקע מתחתיו והקפיץ אותו. “אולי תחלץ אותי מהריצפה?”
החייל המבוגר היה שרוע בצורה מגוחכת. יהושע נשך את שפתו התחתונה במאמץ לבלום פרץ צחוק תוך הקמת הזקן.
“אתה מבין?”, אמר הזקן מבריש את בגדיו. “אני כבר לא מה שהיה, אבל עדיין קשוח, חבוב… שלא תנסה שטויות”. הוא סיים עם הבגדים ועבר לסדר את שפמו. “טוב, חבל על הזמן, בא נפעל”.
“יופי, אז מה אתה מציע?”

גבותיו של יהושע התקרבו זו לזו. “מפה אתה רוצה שנסתכל עליו?”
הזקן רקע רגל אחת על שיח מלבלב, הניח יד על מותנו והשניה האהילה על עיניו, בתנוחה של כובש אמריקאי על פסגת הפוג’י. “נתצפת! מפה זה תצפית”.
עיניו של יהושע סקרו סביב. שניהם עמדו על שיחי ההרדוף שמעל החומה. הפרגולה הייתה מתחתיהם. למעשה, היא הייתה כמעט בקו מאונך אליו מלמטה. הוא היה מהופנט אליו ובאופן אוטומטי גחן על ברכיו לצפות בו קצת יותר מקרוב.
המראה שלו היה הדור ומעורר רושם. כרס מלאה אך מוצקה. החליפה שהתעצבה לאורך גופו הייתה מפוספסת בגווני שחור לבן שתאמו לצבעים של ידיות המשקפי שמש. על רגליו נחו זוג נעלי עקב מצוחצחות.
הפרגולה שהתנודדה בפתאומיות הפסיקה אותו מההרהורים. יהושע הרים ראש ולסתו התחתונה נשמטה.
הזקן פשוט עמד על הפרגולה.
הרצון הראשוני של יהושע היה לצעוק אבל הוא חשש להפר את דממת הבקר. וגם את האדון ההדור. אז הוא לחש בקול: “צא משם! אתה מרעיד פה את הכל. בא לכאן!”
“זה פרגולה, חבוב. בא תסתכל על אבא שלך כאן. אני ממש מעליו ותשמע יש לך אבא שיושב”.
ידו של יהושע מחתה זיעה ממצחו בתנועה מהירה. “זה לא… לא משנה, עוף משם לפני שיקרה משהו…”
הזקן ניתר קלות. "זה פרגולה, אומר’ך… פרגו—
ההדור העלה על המזלג כדור גלידה ורוד מתוך השלישיה שהונחה בצלחת לפניו. ברגע שלאחריו כבר לא הייתה צלחת ולא כדורי גלידה.
גוף מגושם צנח לפתע מאי שם ונחת על השולחן הקטן שקרס תחתיו בקול נפץ ושבירה.
המזלג של ההדור קפא בדרך לפיו וכדור הגלידה זלג על מכנסיו המפוספסות.
שניה לאחר מכן, צנח גוף נוסף בדיוק באותו מקום. רק בלי קולות נפץ. יהושע.
עיניו של האדון התרחבו והתעגלו. פיו האדום יצר עיגול מושלם. יהושע והזקן איבדו זמנית את חוש השמיעה.

יהושע פקח עיניים בזהירות וגילה טבעת אנושית סביבו. הוא שפט לפי מראה הפנים, הם בהחלט לא היו ידידותיים. הוא קם בזהירות. כדור גלידה צהוב נחת לו מהכתף משאיר אחריו שובל מוכתם על החולצה ונעצר אי שם בין החולצה לנעליים.
“תגיד לי, מה חשבת לך תגיד לי? אתה נראה בנאדם נורמלי, איך עלית על הסולם ככה?? אתה הולך לשלם על הכל, גבר!”. האיש הכועס היה עטוי בסינר מלצרים. ניחוש פשוט אמר שהוא מהמסעדה ממול.
יהושע לא ידע איך להתחיל. “תראה… זה לא ממש מה שזה נראה… אה… אני—”. רחש בחש בקהל העביר לו את המסר שהוא נשמע גרוע.
“אתה יכול לחלץ אותי?”, בקע הקול מתחתיו. יהושע הרגיש תחושת דה ז’ה וו. הזקן.
הוא הרים את ידידו הטרי בתנופה מהירה וזה האחרון הרים שתי ידיים אל על בתנועת השתקה. זה עבד. “אתם לא מתביישים? הבנאדם סך הכל רצה לפגוש את האבא שלו! האבא ששנים הוא לא ראה, לכן זה מה שקרה…”
הפעם הרחש שעבר בקהל היה תומך. האנשים נראו מסוקרנים לא תומכים. בחור נמוך ומחומצן עם אזניות ענקיות לא פרופורציונליות גלגל שערותיו באצבע אחת ולחש: “אויש. מסכנצ’יק הוא בחיים לא ראה את אבא שלו”.
רק האיש המפוספס, גיבור המקרה לכאורה, לא נראה מופתע. “תראה”, אמר בענייניות, “אני באמת לא יודע מי אתם וכל פעם בא לי מישהו אחר. מה שאני תמיד עושה…”, הוא שלף ארנק בגווני כתום דלמטי וחיטט בו. “אני אתן לך כמה שטרות ושיהיה לך לבריאות…”, החיטוט נעשה מהיר יותר.
“מה???”, יהושע לא הבין. ידיו הונפו קדימה בתנועת דחיה בלתי רצונית. “אוי לא! לא! לא! זה ממש לא הקטע… אני פשוט… אה… אתה לא מבין…”
הטבח התערב שוב. “אח שלי, הוא הוגן איתך. קח את הכסף ויאללה זה היום שלך”.
יהושע הסתכל סביבו. הבחור והאוזניות הנהנו באישור שקט. הטבח הסתכל משועשע. הזקן חייך. המפוספס שלף כמה מאות דולרים בתנועה בוטה. וכל השאר גירדו לעצמם איפשהו בסקרנות. זה לא מצא חן בעיניו.
ואז הוא נכנס לתמונה. איש בעלת סבר פנים נעים ואמפתי. ביד שלו אחז חבילת מגבונים. “אני חושב שכדאי שהוא יתנגב”, אמר בפסקנות ספק לו ספק לכולם ודחף אותו החוצה מהמעמד.
דקות אחר כך, הוא עמד בפינה מנגב את המכנסיים שלו מבולבל ותוהה מאיפה המלאך הזה ידע לצנוח עליו בתזמון כזה. הוא סיים והסתובב אליו בחיוך עדין. “תודה רבה לך! נראה לי אני אחזור הביתה עכשו”.
“כבר הזמנתי לך קפה. שב, תשתה תירגע. אתה בטח לא מפה”. החיוך שלו היה כובש.
משהו בלב של יהושע גאה. הוא אפילו לא ידע להסביר אותו. “תודה לך שוב! מעריך את זה…”
שניהם שתו. משהו היבהב ליהושע במעמקי התודעה. הם פיטפטו סתמית אבל הזמן חלף כמו רגע. הוא הציץ בשעון שלו, “אופססס אנחנו שעה וחצי פה. תסלח לי אני חייב לזוז…”
יהושע קם בתנועה אחת. “בטח, בטח, היה לי ממש נעים. בסוף יצא משהו”.
הוא רץ בזריזות לעבר החניון הסמוך, ויהושע פנה לכיוון הנגדי. החתול הג’ינג’י השתזף בשמש בהנאה מופגנת תוך ליקוק שפתיים כשסביבו פזורות נוצות. ואז ההיבהוב הפך לאסימון שצנח בקירקוש רועם.
יהושע טס לאחור. הרכב התחיל בנסיעה. יהושע זינק ודפק לו על האוטו. הוא בלם ופתח את החלון במבט שואל אבל חביב.
יהושע נשען ביד אחת על האוטו, מתנשף מהריצה. “אני מצטער…”, הוא לגם אויר, “לא היכרנו. חוסר נימוס מצידי. קוראים לי יהושע, ואתה?”
הוא חייך חיוך רחב ולראשונה יהושע הבחין בגוון הירקרק של העיניים שלו. “קוראים לי יצחק. אבל החברים קוראים לי איציק”. אתנחתא, “וגם אתה יכול”.

[מפולפלת]

@אלקו מתי אתה תמשיך?

[אוהב את הבריות]

@מפולפלת אמר ביהושע פרוע:

@אלקו מתי אתה תמשיך?

תראי מתי פעם אחרונה הוא התחבר לפורום!!!