חמור מאוד!

[ש. פראך]

‘‘עוד שעה מגיעים למקום יישוב, כמדומני שיש שם אכסניה’’ שמעתי אותם מדברים. את האמת נרגעתי, לא מעניין אותי איזו אכסניה זו תהיה, העיקר שיהיה מקום להניח את הגוף ומשהו לאכול.
מטבעי אני לא מפונק, אין לי אף פעם דרישות מי יודע מה. אבל הפעם זה כבר היה מוגזם. אנחנו צועדים כמעט מהזריחה ללא שום עצירה ואם זה היה רק הליכה הייתי שותק, אבל אני סוחב עליי את התיקים של כולם. נכון שזה כבוד גדול ובשביל זה באתי, אבל זה קשה, אין מה לומר.
בעצירה האחרונה, בעת הארוחה, שמתי לב שזה האוכל האחרון שנותר לנו עד שנמצא מקום למלא בו אוכל. לא אמרתי כלום, לא רציתי להפריע להם ללמוד, אבל גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול כנראה. כן, אני יודע שזה כבר קרה, אבל זה היה פעם ו’אם ראשונים כבני אדם אז אנחנו בסך הכל חמורים פשוטים…'.
זה עבר מהר מכפי שחשבתי. הגענו לפתח האכסניה והרב נכנס פנימה ותלמידו אחריו, הם מכירים אותו היטב, הבנתי את זה לפי קריאות השמחה שנשמעו. אותי כמעט השאירו בחוץ, זה לא שאני נחיתי, אני באמת נחות. אבל מייד יצא מישהו והראה לי היכן אני עתיד להעביר את הלילה.
המקום עצמו היה די מלוכלך אבל לא אכפת לי העיקר שיביאו לי אוכל. כנראה שחשבתי בקול, כי האיש הצביע לי לכיון הקיר, שם הייתה מונחת המנה שהוכנה לי. ברגע הראשון זינקתי לכיוון האוכל אך מייד חשתי בחושיי המחודדים שמשהו לא בסדר. זה מריח טוב והכל נראה מגרה אבל אני מרגיש שמשהו לא תקין. תמיד זה היה מוזר לי אבל כל פעם לפני שהרב היה מגיש לי את האוכל או אפילו אוכל בעצמו, הוא היה לוקח חופן גדולה ביד הדקיקה שלו וממלמל משהו ושם בצד ורק אז אוכל. אולי זה לא נשמע אמין אבל אני ממש מרגיש אם זה נעשה או לא. ופה אני כמעט בטוח שזה לא נעשה.
הרב היה רוצה שאתאפק אבל אני רעב!
אני פוסע על ארבעת רגליי לכיוון הערימה, מתכופף כדי למלא את פי ואז אני נעצר. אני לא מסוגל להמשיך. את ההמשך כולכם מכירים…