שימו לב! הפורום נסגר וזמין כרגע לקריאה בלבד. פרטים נוספים: https://forum-eer.ovh/close-msg
צ'יזבטים
-
למי שלא מכיר . ציזבט זה סיפורים שבנויים מעלילה מפוברקת שמרתקת את השומעים, אך בסיומה מגיעה שורת הפתעה המפוגגת את המתח, או מציגה את הסיפור כולו באור קומי.
אני אתחיל . בסיפור שיש לי כרגע בראש. מי שיש לו עוד כאלא תעלו. זה מעניין .
- מומלץ לספר את זה לאט. בחושך . לפני השינה ככה מתחת לסמיכה בטון נמוך עם מלא דרמה !
כמו של משפחה בישראל צהריים בבית משפחת כהן . הילדים משחקים בבית ובחוץ . והאמא עושה
את כל מה שנחוץ . מקפל מכבסת . מבשלת . ומסדרת .
לאחר שעות עבודה מעייפות . שמה את הראש רק לכמה דקות במיטה. ושיננה עם הילדים את הכללים
הברורים . אם מישהו דופק בדלת . לא פותחים . !! אם מישהו מתקשר. להביא לאמא. אם היא לא יכולה. לא עונים !!
נמה את שנתה ברוגע. בנתיים הילדים . משחקים . רבים משלימים . ואזז…רינג…רינגג… הטלפון מצלצל
אבי הקטן . מגיע לטפון וכתוב :מספר חסום" מה ??? מי זה ?? הסקרנות של הילד לא נתנה לו רגע
אחד של רוגע. הוא חייב לדעת מי זה חסום … הוא עומד ליד הטלפון . נושך את שפתיו. להרים ??
הוא מביט ימינה שמאלה. אף אחד לא רואה… הוא מרים !
הלו ?
שלום … עם מי אני מדבר ? קול גבוה עונה .
אמ…עם אבי… את מי אתה צריך ?
את אמא שלך . הרגע !! עכשיו. כמה שיותר מהר. בדחיפות … לא להתמהמה…
מה ? אבל מי …
תביא לי אותהה !! הוא צעקק בשפופרת…
אבי רץ לאמא שלו . והגיש לה את הטלפון . לה לא היה זמן לטפל בכך שבכלל הרים את השיחה .
רק ראתה איך הוא נראה הבינה שיש משהו דחוף .
כן . שלום ??
שלום . אני מדברת עם גב’ כהן ??
כן . שלום מי אתם ?
שלום. אני לא יישב לפרט לך מי אני . אבל אני היום בין השעות 17:00 - 18:00 אצליכם בבית אני מבקש להיות
זמינים . המנעו מאי נעימות .
----------השיחה נותקה -----------
מי זה ?? מה הוא רוצה ?? הוא נשמע לי מפחיד …
השעות מתקתק והלב של אמא גם . מה הוא רוצה מאיתנו ? אזז אירגנה את הבית סידרה . ואפילו הספיקה
להשכיב את הילדים לנום . העיקר שלא יהיו בטראומה… ממש כך נשמע לי .
השעה 17:35 . דפיקות בדלת .
היא ניגשת . ושואלת מי זה ?? " תפתחי אמרתי לך !!! " . היא פותחת .
איש שחור. רב ממדים . כתפיים רחבות . ועניים שמבטאות רועה לב עומד בפתח הבית .
הוא נכנס ללא כל בקשת רשות . התיישב על הכיסא המזדמן לו . והודיעה לה :" תקשיבי ותקשיבי לי טוב.
אני מביא לך כרגע פתק . שכתוב עליו משהו. אסור עליך לראות את הכתוב בו . ואיתו את הולכת
לכל מקום !! אם את תראי מה כתוב בו אפילו לשנייה. מוות … "
השיניים שלה נוקשות . והיא מייבבת . מאיפה נחת עליי הייצור הזה היא חושבת ? אולי טעה בכתובת ?
" שמעת ???" הוא צועק… ובעל כורחה מהנהת את ראשה לחיוב. שמעתי .
והפתק הועבר לידיה. והיא ממשיכה את היום שלה . בלא לדעת מה כתוב עליו .
למחרת . היא הולכת עם ילידה למוסדות החינוך . והיא נכנסת לגן של אבי . כמו כל יום עם חיוך אל הגננת
של בוקר טוב. וכמה הוא שמח לבוא. ואז… פני הגננת מתרצנות . מבט חודר לעבר האמא .
ואז… צעקות … תעופי מפה ברגע זה !! לא יקום ולא יהיה… תלכי מכאןן… כסאות מתעופפים . והיא …
אין לה לדעת מה כתוב בו . הגננת . צועקת . לא נרגעת לו לרגע קט.
היא לוקחת את אבי שלה . וצועדת איתו חזרה לבית . אבל תמי . גם אותה צריך לשים במעון .
כמה רחובות . וכולם מבטים על אותה אישה אומללה. אישה אחת העיזה והודיעה לה “את הילדים שלי אני בחיים לא אשלח לשחק עם הילדים שלך . " מבט נוזף ונעלמה.
כך היא המשיכה את היום . כשהיא עומדת בשער הכניסה למעון . והשומר … העניים שלו נתקעות בה. והיא תוהה .
לעצמה… רק לא שוב !! בבקשה… זה מה שחסר לי . הוא קם ממקומו. ואומר לה .תעופיי מפהה… אל תכנסי
לשטח של מעון. תקחי את הילדים שלך ותסתלקי . לא רוצים לראות אותך .
והיא עומדת שם :” אבל אני…" … " לא מעניין אותיי… תצאיי מהשער. לא רוצה לראות אותך "
בבושת פנים שנייה לאותו יום . היא צועדת לעבר הבית . מיואשת ומותשת.
עוברת את חניית הבית ומקווה בליבה שאף שכן לא יראה את הפתק שלה . לא רוצה שוב את הסצאנה שעברתי .
מר לוי פסע בצעדים כבדים מולה. בעניים פעורות הוא מביט בה . תוהה לעצמו. מבט על הילדים . ו…
אתם השכנים שלנו ??? תסתלקו מפה !! … לא רוצה לראות אותכם שוב. לא אותך ולא את משפחתך .
ככה. בביזיון היא עוברת את אותו היום . עייפה ורדופת מחשבות היא יושבת על הספה בלילה.
השעה 15:00 . הטלפון שוב צלצל … מספר חסום . נורה אדומה נדלקת לה בראש… בטח זה ההוא …
הלו ???
שלום . אני בעוד כמה דקות מגיע…
אבל… מה ?..
-----ניתוק------
חושבת ותוהה …מה יכול להיות כתוב בפתק המסתורי הזה ?? למה כזה יחס קיבלתי ??
נקישות בדלת . רגליה רועדות והיא ממהרת לפתוח. יודעת טוב מאוד מה יקרה אם תתנגד לנעשה.
היא פותחת חריץ קטן . הדלת נטרקה בבעיטה שלו על הקיר. שוב הוא התיישב.
והודיע לה . " היום בלילה . בשעה 00:00 את תוכלי לראות מה כתוב בפתק… " " הוו יופי . רק עוד כמה שעות של סבל… "
השחור הסתכל אל תוך העניים שלה. הראש שלה השומט למטה. והיא תוהה לחשוב … מה כתוב בו ???
הוא יצא כמו רוח מהבית . וטרק את הדלת אחריו . דממה בבית .
השעה 17:00 . היא יוצאת לגינה כמו כל ערב עם הילדים המשועממים . הם צועדים כולם לעבר הגינה
והיא נכנסת בשעריה. וכל הראשים מסתובבים . אפילו שכנה אחת הספיקה להודיעה :“הנה ההיא …”
דממה בגינה . היא מבויישת נכנסת . ואז קמה לה הגברת של השכונה . קרבה אליה והודיעה לה ." אני מבקשת ממך לצאת מהגינה . ולהסתלק מפה . " . "אבל למה ? את מוכנה להסביר לי ? "
"תגידי לי … “הטון עלה " את לא מתביישת לשאול למה ?? תראי מה כתוב לך בפתק… תקחי את הילדים
שלך ואת כל החפצים שלך . ותלכי… אנחנו לא רוצות לראות אותך כמובן דיברה בשם כולם .
וכמו עלה נידף . לקחה את חפציה ועשתה את דרכה ליציאה … אבי הסתכל לאימו ואמר לה .” אמא . למה
ככה מתייחסים אלינו ?? " שתיקה !! " אל תדאג מחר זה ייגמר. כנראה שקרה משהו … "
הוא ידע טוב מאוד בלב שלו . שהפתק הזה. האיש החסום . והדפיקות בלילה קשורות לנעשה.
מגיעים לבית והילדים מתארגנים לשינה. מקלחות . ארוחת ערב. קריאת שמע. והשקט חזר לבית .
אבל לא . אצלה בכלל לא רגוע ושקט. היא לא מסוגלת להרגע. הסקרנות שלה עולה על גדותיה
השעות מתקתק … הנה עוד שעה . היה אפשר להרגיש את המתח בבית . היא כבר לא יכולה לשבת
בעלה נכנס לבית .
מתיישב לידה. אבל לא . היא לא מסוגלת . עוד כמה זמן היא יודעת מהו הפתק המסתורי .
היא נעמדת מביטה בחלון . אולי הוא יקדים … הלוואי !!
עוד חצי שעה … היא כבר לא מסוגלת לעמוד בזה… היא יושבת וקמה . אוכלת ושותה.
היא כבר לא יודעת איפה להשים את עצמה… היא מנסה לעשות משהו . אין המוח לא נותן .
המחשבות שלה רצות לה בראש כמו סרט אחד שלם …
הנה 23:55 . עוד חמש דקות היא יודעת מה הולך להיות כתוב . דפיקות בדלת… היא פותחת .
ושוב הוא לא חיכה שהיא תציעה לו לשבת או להכנס. התיישב על כיסא.
לא . היא כבר לא מסוגלת . כל מאורעות היום רצות לה בשניות. היא חיוורת . היא לא יכולה כבר למתח הזה.
היא מתיישבת על הפסה ליד בעלה . לא . היא מרגישה שאין לה אוויר. הוא פותח את החלון שמאחוריה לרווחה
. היא נושמת עמוק . ומכניסה אוויר לתוך הריאות .
האיש השחור. החסום . הלא מוכר. מתיישב מולם . מביט בשתיהם באיום מפחיד. מגיש לה את הפתק ואומר לה
רק כשאני אומר עכשיו . את יכולה לקרוא מה כתוב .
אחת . שתיים . רגע… הוא ממשש בכיס שלו . אחת . הלב שלה לא נרגע. היא לא מסוגלת .
אחת שתיים ועכש------ אבל הפתק נשמט לה מהיד ועף מהחלון … -
@אבישג אולי תעשי לו סוף?
לא יפה להשאיר אותנו ככה במתח!! -
@פונץ-בננה זה ציזבט !
אין סוף … תרוצי עכשיו עם הדמיון שלך… -
@אבישג אני מפחדת לחשוב
אם כתבת את כל זה , את יכולה לעשות לו סוף -
@אבישג תגלי מה היה כתוב בפתק
-
@איילה גם אני לא יודעת . פנטז באותם רגעים
-
@אבישג כתיבה מדהימה! מושכת ומרתקת במיוחד!
עלילה חמודה עם הרבה הרבה דמיון פורה -
@mcnk דימיון פורה …אוךך תוכנה שיש לי נראלי יותר מידי
ובאמת שאין לי כישרון טוב בספרות . בחיים לא כתבתי משהו . פשוט קפצתי למים . -
-
-
@פונץ-בננה אמר בצ'יזבטים:
ובאמת שאין לי כישרון טוב בספרות .
אחד השקרים . אל תצטנעי לי פה . שמעת??!!
באמת !! הכי אמיתי לא מחפשת להצנטע… בחיים שלי לא כתבתי משהו. אבל פסדר…
-
@mcnk אמר
זו דווקא עשויה להיות תכונה מאוד טובה…
למשל בספרות…כן . בגלל זה הצלחתי בבגרות …חחח ברוך השם . אבל לא יודעת עד כמה …
טוב לא נדון פה… -
@אבישג
יאמוכשרת אחת! -
למי שיש עוד ציזבטים . מוזמנים לעלות . זה מעניין ומסקרן…
-
@אבישג
זה קרה כשהייתי בת 5.ההורים שלי היו צריכים לצאת לחתונה, וברגע האחרון הבייביסיטר הבריזה להם.בלית ברירה הם השאירו אותי לבד.קצת פחדתי, אז נעלתי את הדלת, לקחתי את הטלפון לידי כדי להתקשר לאמא אם יהיו בעיות, והתיישבתי על הספה כדי לראות טלוויזיה.התרווחתי על הספה והנחתי את ידי על המשענת, אך לפתע… היד שקעה פנימה…!נורא נבהלתי, אבל אז נזכרתי שזה רק החור המעצבן בספה.נשמתי עמוק, ניסיתי להרגע ואמרתי לעצמי ששומדבר רע לא יכול לקרות; זה רק ערב אחד קצר, אמא ואבא תיכף חוזרים…מעודדת מעט הדלקתי את הטלוויזיה ושקעתי בסרט האהוב עלי.טררר… טררר… הטלפון מצלצל. הרמתי את השפורפרת והקשבתי.“שלום חמודה, זו אמא. אנחנו הגענו, אבל הבטריה שלי עוד שניה נגמרת… אל תדאגי, לא נחזור מאוחר”.והטלפון נדם.לא שמחתי במיוחד, אבל מה אפשר לעשות? וחזרתי לצפות בסרט.טררר… טררר…עכשיו קצת נבהלתי. הרי אמא אמרה שהיא לא יכולה להתקשר, אז מי זה יכול להיות?הרמתי בזהירות את השפורפרת, הקשבתי, ובבת אחת ליבי צנח.זה היה קול מפחיד ואפל… "שלוםםם, אני ערפדדד… עוד שעה- אני באאא אליךךך!"רועדת מפחד שמטתי את הטלפון. בהיתי בו משותקת כמה שניות, ואז התעשתתי.בלב הולם ווידאתי שהדלת נעולה. סגרתי את כל החלונות, אטמתי את כל הפתחים, וחזרתי לספה, מקווה שאיכשהו דמיוני תיעתע בי וכל זה היה לא יותר מחלום מטופש…ניסיתי לחייג לאמא שלי, אבל כפי שציפיתי, הגעתי למשיבון האלקטרוני. עכשיו כבר לא יכולתי להתרכז בסרט. התכרבלתי בשמיכת הפוך האהובה עלי, וניסיתי לשכוח מהקול המצמרר.ישבתי כך בשקט במשך כמה דקות, וכנראה שנרדמתי.טררררר…צלצולו המונוטוני של הטלפון קרע את הדממה, וליבי החל דופק במהירות. הרמתי את השפורפרת, מייחלת לשמוע את קולה המרגיע של אימי…אך לשווא."שלוםםם, זה אני, הערפדדד… בעוד חצי שעההה- אני באא אליךךך!!"זה כבר היה יותר מדי בשבילי. נשכבתי על הספה והתחלתי לבכות…מיררתי בבכי, כועסת על כל העולם; על הבייביסיטר החצופה, על הורי שהשאירו אותי לבדי, על עצמי, שאני כה קטנה ולא מסוגלת להגן על עצמי…ושוב. טררררר…ידעתי מה מצפה לי אם ארים את השפורפרת, אבל אולי בכל זאת אמא מתקשרת לדרוש בשלומי?עניתי לטלפון מלאת תקווה, אך שוב התבדיתי."שלוםם, אני הערפדדד… את זוכרת, עוד רבע שעההה אני מגיעע! התכוננייי…"התכונני? מה הערפד הארור הזה רוצה מהחיים שלי?ואולי… אולי זו סתם מתיחה? אבל זה לא הגיוני, הקול נשמע מפחיד כל כך, אמיתי כל כך…טרררר…"שלוםםם, זה הערפדדד… עוד 5 דקותתתת!"בדחף טפשי התחלתי לגרור רהיטים אל הדלת; שולחן, כסאות, מגרות…לא חשבתי שזה יכול לעזור נגד ערפד, אבל הייתי חייבת להרגיש שעשיתי משהו נגדו.טררר…"עוד שתי דקותתתת!"עכשיו כבר הייתי משותקת מרוב פחד. לא יכולתי לזוז, בטח שלא לעשות משהו כדי למנוע את מה שעומד להתרחש…ולפתע, נשמעו בו-זמנית צלצול טלפון ודפיקה בדלת.אוטומטית הרמתי את הטלפון.“שלום מותק, זו אמא. אני מתקשרת מהפלאפון של סבתא… אני לא יודעת אם שמת לב, אבל במשענת של הספה יש חור ענקי… שכחתי לומר לך, אבל הזמתי את הרפד לתקן אותו. הוא אמור להגיע בכל רגע, בסדר?”קרדיט: גוגל
-
אסיר בכלא השמור ביותר בארה"ב מחפש דרך לברוח מהכלא. הוא מחליט להיעזר בסוהר הזקן, החביב ביותר מבין הסוהרים, ומשתף אותו בתוכנית: הסוהר הזקן יעזור לו להתגנב מהתא ולהתחבא בחדר שבו שומרים את ארונות הקבורה, ומשם הוא “יתפוס טרמפ” עם הנפטר הבא בתוך הארון, והסוהר יבוא לבית הקברות ויוציא אותו.
הסוהר הסכים, סידר לו גם פנס קטן וקצת אוכל.
האסיר מתגנב מתאו אל חדר המתים, ומתחבא באפילה במשך כמה ימים. לבסוף הוא שמע שנכנסים לחדר לארגן ארון לאחד האסירים שנפטרו. בלי שהסוהרים ישימו לב, הוא מצליח להתגנב בחושך לתוך הארון, ולא זז כשמכניסים לידו את הנפטר.
הסוהרים סגרו עליו את הארון, העלו אותו על הרכב ונסעו לטקס בכנסיה. לאחר הספדים ארוכים, בהם עצר האסיר את נשימתו, הוא מרגיש שמורידים את הארון לתוך הקבר ומתחילים ומתחילים לכסות בעפר.
רק כשהוא מרגיש שאין סיכוי שישמעו אותו הוא זז בתוך הארון ומוציא את הפנס שקיבל מהסוהר, מדליק אותו, ורואה לידו…
את הסוהר הזקן… -
פעם היה אדם אחד בודד שחי בעיר אבל משום מה שום דבר לא צלח לו, פיטורים מכל עבודה שהייתה לו בעיות עם המשפחה והילדים בעיות בחברה ועוד היד נטויה.
יום אחד הוא החליט שהוא חייב לעבור לגור ביער לבד רחוק מכל איש בעולם בלי אף אחד שיגיד לו מה לעשות או מה להיות איך לחיות או לשלם על דברים, הוא לקח קרשים מכל מיני אתרי בניה משך כבל חשמל צינור מים וקו טלפון ובנה לעצמו בית באמצע היער. יום אחד אחרי תקופה ארוכה שלא ממש היה לו כל קשר עם העולם חוץ מהחיות שאותם הוא צד כדי להשביע את רעבונו הטלפון בבית צלצל. אותו טלפון שהוא משך על ידי כבל אותו טלפון שאפילו הוא בעצמו לא ידע מה המספר שלו. בהתחלה הוא חשב שזה טעות והחליט שלא לענות ואז הוא צלצל פעם שניה ושלישית והוא הבין שזה לא יכול להיות טעות, מישו מחפש אותו. הוא עונה לטלפון ושמוע את המשפט הבא “אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נגיע אליך הלילה בחצות בדיוק”. הוא חשב לעצמו “בטח זה עוד אחד שבא להתלוצץ על חשבוני” יצא מהבית והמשיך במלאכת הצייד אך בשעה שמונה הטלפון צלצל שוב והנה הוא שומע “אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נגיע בדיוק בחצות”. הוא קצת מתחיל לחשוש אבל עדיין לא מיחס לזה חשיבות עד שבשעה עשר הטלפון צלצל שוב והפעם הוא שומע משו שונה “אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם עוד שעתיים בדיוק חצות אל תשכח שאנחנו מגיעים”. הפעם הוא כבר נלחץ. הוא מהר רץ וגרר כל חפץ שיכל סמוך לדלת, חסם את החלונות בקרשים ועשה כל דבר שימנע מהם להגיע. בשעה דקה אחת לפני חצות הוא שומע רעשים מבחוץ, רעש של עשבים נרמשים ושל צעדים אנושיים. קולות שהוא לא שמע הרבה זמן אבל עכשיו הוא שומע אותם אבל לא ממש בסיבה משמחת. הוא מציץ מבעד לחריץ של המפתח של הדלת ורואה מרחוק זוג עיניים, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד והם מתקרבים אליו לבית אבל הוא לא מצליח לראות מי הם או אם יש להם נשק הוא ראה רק דבר אחד הרבה זוגות עיניי נוצצות בחושך ומתקרבות לבית שלו המבצר הפרטי שהוא בנה לו ביער. באותו רגע הוא רק חשב מי זה יכול להיות אבל אז הוא שמע את זה שוב “אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם באנו לבקש פלסטרים”. -
נמחק על ידי א אבישג
-
שוחזר על ידי
יושב אהלים
-
אפשר להעלות עוד צ’יזבטים? אני צריכה למחנה קיץ
