דיון בנושא הבוער, האם מותר לצאת מהארץ לטיול או לא..
-
אני אשמח להעלות לכאן דיון די חשוב, שחשוב לשמוע בו עוד דעות..
בעניין יציאה מארץ ישראל, האם יש חובה על כל אדם לשהות בכל רגע ורגע בארץ ישראל, או שמותר לצאת ממנה לתקופה קצרה לשם טיול בחוץ לארץ, פעילות כלכלית וכדומה.
זה וודאי שעבור לימוד תורה, נשיאת אישה, הצלת ממון מידי עכו"ם, סחורה ורעב כבד בארץ מותר לצאת, כל הנידון הוא האם יש היתר לצאת מהארץ לשם טיול, ויתרה מכך, האם אפשר לצאת לטיול ולעבור בדרך בקבר כלשהוא או שזה נקרא להערים על ההלכה?
(דווקא ראיתי שהרב יצחק זילברשטיין אומר שיש מקום להקל לצאת מארץ ישראל לזמן מועט לצורך טיול, אם הופכים זאת לדבר מצווה על ידי התבוננות בנפלאות הבריאה או לצורכי הבראה..)ומה בכלל בעצם טעם האיסור של הנסיעה (לסוברים כך)?
ולגבי נסיעה לאילת, שדה בוקר, רמת הגולן וכד', האם יש בזה צד לאסור, או שאפי' אין כאן חומרה?
אשמח לדעתכם בנושא.
-
@יושב-אהלים להעלות עוד פעם את מה שהעלתי??
-
@איילה אמר בדיון בנושא הבוער, האם מותר לצאת מהארץ לטיול או לא..:
@יושב-אהלים להעלות עוד פעם את מה שהעלתי??
אם את יכולה.
-
שאלה מרכזית בהלכות ישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי להיות בארץ בכל שעה ושעה. או שעיקר המצווה שאדם יחיה תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה מצווה שישהה בארץ. בהגדרה הלכתית זו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר בחוץ לארץ.
על פי התלמוד (ע”ז יג, א) פסק הרמב”ם (הל’ מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת: לימוד תורה, נישואין ומסחר, ובתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. ואפילו במצב של רעב כבד, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה’ ליצחק אבינו בעת שהיה רעב: “שְׁכֹן בָּאָרֶץ” (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב”ב צא, א).
אם כן יוצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ. האחת היא קביעת מקום המגורים, ורק כאשר ישנו רעב קשה, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בארץ, מותר לקבוע את הבית בחוץ לארץ. אולם ללא כן, מצווה ליהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל. בחסדי ה’ בדורות האחרונים גם בשנות משבר המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ ואסור לרדת מהארץ לשם השתקעות.
הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם. אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח למצוא אשה בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח”כ לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח”כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.
אבל לצורך טיול לדעת רבים אסור לצאת לחוץ לארץ, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין – התירו, ולא לצורך טיול (יחו”ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט).
אמנם נראה שאם היציאה לזמן קצר, כגון שהיא למשך זמן של פחות מחודש, והיוצא קונה לעצמו ‘כרטיס הלוך-חזור’, אין בה איסור. מפני שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד, ברמב”ם ובפוסקים. באותם הימים היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך עצמה ארכה חודשים, וממילא מי שכבר יצא לחוץ לארץ היה יוצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש מסוים שלא יחזור. וכן הסיבות שלמענן התירו חכמים לצאת מהארץ, דורשות יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו חודשים רבים, ובדרך כלל כמה שנים. גם מי שרצה לצאת לטייל בחוץ לארץ באותם ימים, היתה יציאתו לזמן רב של חודשים רבים, כשזמן החזרה לא היה בטוח. הרי שכל ההיתר שעסקו בו חכמים נוגע ליציאה לזמן ממושך, אבל לא דיברו על יציאה לזמן קצר, כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן אין איסור ביציאה לטיול קצר. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.
אמנם בכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה. ועיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ. נמצא שהיוצא מהארץ, אף שאינו עובר באיסור, מאבד במשך זמן שהייתו בחוץ לארץ חלק משמעותי ממעלת המצוות ושכרן, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.
בימי בית המקדש השני, כאשר גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, היינו על השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות היהודית של עולי בבל, אסור היה לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל אפילו לרגע אחד, ורק לצורך פרנסה, לשאת אשה או ללמוד תורה, היה מותר להם לצאת (ע”ז יג, א). אולם כיום שאין הטהרה נוהגת, מותר לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל, כדין ישראל.
פניני הלכה
-
@איילה אמר בדיון בנושא הבוער, האם מותר לצאת מהארץ לטיול או לא..:
@יושב-אהלים
שאלה מרכזית בהלכות ישוב הארץ היא, -
מצוות יישוב ארץ ישראל בימינו
בפרשת 'שלח-לך' אנו קוראים על חטא המרגלים, וזוהי פרשה מתאימה בכדי להתעכב על מצוות יישוב ארץ ישראל בימינו. בעניין זה יש להאריך הרבה, אך נסתפק בכמה נקודות.האם המצווה נוהגת כיום?
דבר מפורסם הוא, שהרמב"ם בספר המצוות השמיט את מצוות יישוב ארץ ישראל. המגילת אסתר (על השגות הרמב"ן, שכחת העשין מצווה ד) הסביר, שהרמב"ם השמיט אותה משום שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה נוהגת כיום, לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות.יותר מכך: הגמרא במסכת כתובות (קי:) מספרת שרבי זירא, תלמידו של רב יהודה, רצה לעלות לארץ ישראל, אולם רב יהודה התנגד לכך, בעקבות נבואת ירמיהו:
דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתם נאם ה' " (ירמיהו כז, כב).
מכאן עולה שלא רק שאין מצוות יישוב ארץ ישראל כיום, אלא אף יש איסור לעלות מחו"ל לארץ ישראל.
שיטת הרמב"ן והסבר הספרי
הרמב"ן (שם) לא מקבל את האפשרות שמצוות יישוב הארץ בטלה בימינו, וסובר שמצווה זו קיימת בכל הזמנים. כראיה לשיטתו הוא מביא את הספרי (פרשת ראה, פ):מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה… שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה: "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה". אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
מבכיים של התנאים ניתן ללמוד שהם מצטערים שהם אינם מקיימים את מצוות יישוב הארץ, ומכאן שמצווה זו שייכת גם בזמן הגלות. אולם המגילת אסתר טוען, שאדרבה, ניתן להסביר ספרי זה דווקא לשיטתו: החכמים בכו מפני שכיום אין מצווה יישוב ארץ ישראל ואין בידם לקיימה. לו היתה נוהגת כיום מצוות יישוב ארץ ישראל, אזי במקום לבכות ולקרוע בגדיהם, היו פשוט חוזרים לארץ ישראל.
אולם פאת השולחן (בית ישראל א, ס"ק יד) והאבני נזיר (יו"ד תנד) מביאים ראיה ניצחת כנגד המגילת אסתר. בהמשך הספרי כתוב במפורש, שבעקבות הבכי, התנאים "חזרו ובאו להם לארץ ישראל" – הרי שמיד כשנזכרו החכמים במצוות יישוב הארץ, חזרו למקומם – לארץ ישראל.
שיטת הרמב"ם
במספר הלכות שפוסק הרמב"ם עולה, שגם לשיטתו מצוות יישוב הארץ נוהגת כיום. כך למשל פוסק הרמב"ם (עבדים ח, ט) שעבד שרוצה לעלות לארץ, כופים את אדונו לעלות איתו, "ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עכו"ם". הגר"א (יו"ד רסז, ס"ק קסא) מדגיש שהפסיקה היא בניגוד לשיטת ר' חיים בתוספות (כתובות קי: ד"ה הוא), הסבור שכיום אין מצוות יישוב ארץ ישראל. הלכה נוספת היא "לעולם ידור אדם בארץ ישראל… ואל ידור בחוץ לארץ… שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (מלכים ה, יב). לאור זאת דחו פאת השולחן והאבני נזר (שם) את דברי המגילת אסתר.אם כנים דברינו, מדוע לא מנה הרמב"ם את מצוות יישוב ארץ ישראל? לדעת האבני נזר (שם), מצוות יישוב הארץ כלולה במצוות "החרם תחרימם", המחייבת לגרש את שבעת העממים מארץ ישראל. לדעת הרב קוק (הובא בשו"ת ציץ אליעזר ז, מח פרק יב) והרב טייכטל (אם הבנים שמחה, עמ' קסט), הסיבה לכך היא דברי הרמב"ם בשורש הרביעי, שם כתב שאינו מונה מצוות כלליות, ומצוות יישוב ארץ ישראל זו מצווה כללית (או משום שהיא מכילה בתוכה מצוות רבות, היינו כל המצוות התלויות בארץ, או כדברי הרמב"ן (דברים ד, ה): "שעיקר המצוות כולן בארץ").
כיום, כשניתן לעלות לארץ בבטחה, מצווה גדולה על כל יהודי לעלות לארץ ולהתיישב בה. זוהי מצווה חשובה ביותר וגם שלב חשוב בתהליך גאולתנו. גם החזון איש (אגרות א, קעה) כותב למעשה, ש"מצוות יישוב ארץ ישראל הוכרעה ע"י הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים. וידוע עד כמה שאף החפץ חיים זצ"ל לעלות".
הסבר דעת רב יהודה
כיצד נסביר אם כן את דברי רב יהודה בגמרא בכתובות? יש שהבינו שאכן אין הלכה כרב יהודה (פאת השולחן שם), מפני שאמוראים רבים עלו לארץ ישראל ובכך חלקו על רב יהודה. אולם נראה יותר הסברו של האבני נזר (שם). האבני נזר מסביר, שאמנם הקב"ה אמר לישראל בנבואת ירמיהו: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' ", אולם מהו "יום פקידה"? וכי רק התרחשות ניסית היא "יום פקידה"? מסתבר, שכאשר בדרך הטבע מתאפשר להקים מדינה, אין לך "יום פקידה גדול מזה", וכדברי האבני נזר: "אם יותן רשות לכולם, יחשב פקודה".סיום
מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, אהב את ארץ ישראל. פעם הוא הצר על כך שלעתים אלו שנולדו בארץ אינם מרגישים את הקדושה והחיבה אליה, כמו אלו שעלו מחו"ל. הוא ציין את דברי הגמרא במסכת כתובות (עה.), שאמנם מי שנולד בציון גדול יותר ממי שנולד בחו"ל ("חד מינייהו עדיף כתרי מינן"), אבל מי שנולד בחו"ל ועלה לארץ, עדיף על שניהם ("וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו"). הרב ביאר, שאדם שגדל בחו"ל ועלה לארץ, מבין וחש את הכיסופים אל הארץ, את הגעגוע ואת החלום.בכל פעם שהרב היה חוזר מחו"ל לארץ, ברבע השעה האחרונה של הטיסה, סמוך לנחיתה, היה הרב אומר תהילים, כי כעת עומדים להיכנס לקדושתה של ארץ ישראל (שמעתי מבנו הרב מאיר).
עלינו לשמוח בכל יום מחדש על היותנו בארץ ישראל, על זכותנו להתחבר לקדושה העצומה ועל זכותנו להיות בעיצומו של תהליך הגאולה.
-
@fshlomo אמר בדיון בנושא הבוער, האם מותר לצאת מהארץ לטיול או לא..:
יותר מכך: הגמרא במסכת כתובות (קי:) מספרת שרבי זירא, תלמידו של רב יהודה, רצה לעלות לארץ ישראל, אולם רב יהודה התנגד לכך, בעקבות נבואת ירמיהו:
זהו חיתוך של הגמרא שם.בגמרא שם מסופר שרבי זירא כן עלה לארץ, ומבארת את המחלוקח וכו'... ובדעת רבנו חיים הכהן ראה כאן
@יושב-אהלים אמר בדיון בנושא הבוער, האם מותר לצאת מהארץ לטיול או לא..:
ומה בכלל בעצם טעם האיסור של הנסיעה (לסוברים כך)?
מעולם לא נתקלתי במתירים... אם אני לא טועה, זה דינא דגמרא שאסור.
@יושב-אהלים אמר בדיון בנושא הבוער, האם מותר לצאת מהארץ לטיול או לא..:
ולגבי נסיעה לאילת, שדה בוקר, רמת הגולן וכד', האם יש בזה צד לאסור, או שאפי' אין כאן חומרה?
רמת הגולן? מה ההוו"א שלא א"י?
לגבי אילת, שאלתי את הרב שלמה אבינר אם לברך שם מציב גבול אלמנה וענה לי שכן.
חבר ששמע את הסיפור לא האמין ושאל אם אילת זה ארץ ישראל, והרב אבינר ענה שכן.
