הפואנטה האמיתית. קצת מפתיע.....

[000]

היא בוכה. אתמול בלילה היא שמעה את אבא אומר לאמא שזהו. לא צריכים אותה יותר בבית. הדובי עצוב גם הוא יחד אתה והדמעות שלה מרטיבות את אזניו העגולות והקשובות, זולגות אל פרוותו החומה ונספגות בין סיביה.

להיכן היא תלך? לאן תפנה? האם תהא לבדה כך ברחוב הסואן?! היא חוששת!! אנשים מפחידים מתרוצצים ברחובות ואפילו מחלקים סוכריות. היא לא רוצה שאישה נחמדה עם ג’לי אדום ועיניים רכות תחטוף אותה לבית שלה. לא יהיה לה לאן לברוח.
כי אבא אמר לאמא שזהו. לא צריכים אותה יותר בבית.

“זהו, אסתר”. אמר משה לרעייתו, תוך שהוא מצביע באמתו על כורסת העור המתקלפת. “אני לא חושב שיש בה כבר צורך. מיצינו אותה דיי. נוציא אותה לרחוב. אני בטוח שתהווה נחמה לאיי מי”.
מבט חטוף וניסיון יומיומי מר לא הותיר בליבה של אסתר כל פקפוק. בעלה אכן צודק. כורסא זו עתיקה משכבר, ומקומה הראוי לה מתגלם כפח האשפה.
הגיע הזמן.

ראייה ברה וחדה יותר, תגלה עד כמה המציאות פחות כואבת משנראה לנו;)

[פונץ' בננה]

@מושבעת

@מושבעת אמר בהפואנטה האמיתית. קצת מפתיע.....:

ראייה ברה וחדה יותר, תגלה עד כמה המציאות פחות כואבת משנראה לנו;)

זה מזכיר לי את זה:
בצעירותה הכול התנהל למישרין,
השקענו בה הרבה.
היא הייתה שקטה ורגועה, הסתובבה כמו שציפינו ממנה ועזרה הרבה בבית. עד שמשהו השתנה אצלה.
אט אט הבגדים החלו להתקצר, להתגוון שלא לטעמנו. עד ששמנו לב לשינוי שחל בה, ההרס היה אל-חזור.
בצערנו חיפשנו אשמים. בתחילה האשמנו את החברה שלה, חברה לא טובה מועדת לפורענות.
אך בירור קצר העלה שהחברה מצוינת. אז האשמנו את עצמנו, שלא שמרנו עליה מספיק.
אולי אפשרנו לה יותר מדי, אולי חשפנו אותה לדברים לא טובים, שחלחלו בה והרסו אותה מבפנים.
גם זה לא סביר, אנו משפחה שמרנית, הכול עובר ביקורת ומיון. כנראה שהיא עדינה ולחץ של משפחה חרדית היה קשה לה.
כעת היא שונה לגמרי, הסאונד הגבוה עם קפיצות לפי הקצב. פחדנו שהלכלוך יתחיל לצאת החוצה.
התייעצתי עם אשתי בארוחת ערב, והחלטנו להתחיל עם ידיים. לזרוק אותה מהבית. סופית.
אולי ברחוב מישהו יטפל בה, אנחנו נשבר לנו. ככה. בלי כיבוס. פשוט נמאס ממנה.
הורדתי אותה בכוח אל מחוץ לבניין, הסתובבתי וחזרתי במהירות, אך בליבי עדיין חשבתי עליה.
היי שלום - מכונת כביסה Electrolux -
היי שלום, וכבסי מישהו אחר להסתובב אצלו.