ממצולות

[000]

אז אני אעלה את הראשון…;)

ממצולות

ים שחור.
באופק עולה ומתמר עשן האש, כמו לוחש על עבר שנשרף, כלה. הלהבות עודן מרצדות בתוכו, דפנות ליבו מתלקחות באיטיות צובטת, צורבת.
היה רוצה לקפוץ היישר למים. לצלול איי שם בינות לדגיגים השקטים. אלה שלא בפיהם להורגו. להלבינו. לשפוך דמו. אף נשיכת הכריש תיטיב עמו, שכן הדם שיזוב ממנו – יזוכך במי התיכון. הפצע יתאחה.
אולם עיניהם הדוקרות והשמחות לאיד של הלועגים לו, שפתותיהם המשחרות ונושכות בנשמתו, משסעות נפשו לעמקי נבכיה, מותירות בו צלקת. אף שיפגשו המה בעיניו הזולגות לא יתרככו ויעצרו בעד השטן שבהם. הרי הוא לבטח בתוכם.
מתפלל הוא, משווע לאלוקים שיטעמו אף הם את טעמו המר של הדם הקרוש זה מכבר תחת לשונו. רק לרגע.
הם טובים ממנו. הם צדיקים ממנו. מעלותיהם גבוהות משלו. עתידם רוחני ומאיר יותר. כל המגיע להם – לא נושק אף לקרסולו.
הוא ה’לוזר. ה’נכשל’. ‘מפלת הדור’. ‘אכזבת המשפחה’.
כתם.
האם שם עמוק במצולות הוא יחוש טוב יותר?! תמצא נפשו מנוחת אמת?!
הוא מהנהן לאיטו, דמעותיו הזולגות ומרטיבות את חול החוף, יוצרות סביבו הילת כאב, מלקות אותו שמקומו כאן. בפנים.
לא שם.
והוא לא היחיד שנשמתו מבכה, רוצה לשוב למקום היוולדה. אינו היחיד שסובל מתחושת אבדון – שכן אינו מרצה את סביבתו. הוא אינו בודד במערכה.
ברוב המקרים בהם הסביבה לא מקבלת את הקיים, לא תומכת, לא מעכלת – המצב מחמיר, והנשמה נאטמת אט אט. והלוואי שיפחתו המקרים הללו, ואנו נהא להם לעזר.