גיא צלמוות - מתח
-
סיפור שכתבתי בהשראת אירוע אמיתי שקרה.
זה ארוך, אז כדאי שתפנו זמן.
המסר הסופי כל כך משתלם, שזה שווה לכם;)גיא צלמוות
חושך. דממת אלחוט, שתיקה רועמת. סיבים צפופים בשתי וערב, עמומי גוון. אלו הם הקריטריונים העומדים כנגד שדה ראייתו המצומצם.
נחילי נמלים מעקצצות במעלי גבו, עמוד השדרה שלו הופך ומתמוסס. הוא חושק לגרד, להסיר מעליו את התחושה הנוראה הזו. אולם ידיו אזוקות.
ולא כלה בזאת, אלא שהכיסוי העוטה על פניו מעניק לו את ההיפוך האבסולוטי של חוסר ביטחון, איתנות וחסינות.הוסר השק.
אורי מצמץ בעיניו פעם ופעמיים, טשטוש עמוק אפף אותו ברגעים הראשוניים, לבד מן הקהות שעמדה באוויר. אין הדבר אפשרי להתרגל מנכיחה מתמשכת בחושך להתפרצות האור. נדרשת איטיות, הדרגה. אך לאורי לא נצרכו שני הכללים הנ"ל, מצבו לקוח מהקטגוריה. עת שהשילו מעליו הסיכוך, נשטפו עיניו בצלמון מחודש, דליל במעט מקדמו.
חדר פשוט, מוזר ואף מעורר סלידה. לא גדול מדיי אך גם לא קטן. כסאות בנלים חבוטים הצועקים את גילם מכל שריטה ושבר בולט לעין, תמונות מודפסות גולגולות, סמרטוטים שאי מי יידה בעצלות מוגזמת אל הפינה תחת השלכתם אל הכביסה או - במקרה הטוב יותר - פח האשפה, קירות צבועים בשחור מרתיע, צופן סוד.
וזהו.מישהו איתו בחדר. הוא מתרחק מעט ממנו. אורי התכווץ אל תוך עצמו, כביכול שבאקט זה ימנע איזשהו פגע העתיד להתרחש.
האור נדלק. אורי היטיב ראות בחפצים, כל ישותו מתמקדת בזר השוהה עמו בחדר משותף ואינו חושף עצמו עדיין לפניו. דומם כדג. הנה הוא שומע את צעדיו קרבים. הוא ממש על ידו.
"אהלן גבר!" טפיחת שכם מעשה יד בריונית עטורת ורידים בולטים בשבילי העוצם טלטלה את כל עצמותיו. "חדש, אה?" קול בס, צרוד מעט.
אורי הסב ראשו אל מנחית המהלומה, מעגל אצבעותיו בתנועות מסג'יות מאמללות. הלה התגלה כגליית בצנזורה מוקטנת, שרירי כיאה לג'נטלמן המעביר את החלק השולט ביומו בחדר כושר ומטווחי ירי – יעיד האקדח השחור שקרץ לאורי מנרתיק המותן שלו בברק מסנוור.
"כן, חדש". הבחור הטרי נשא עיניו הירוקות, צווארו מתקמר בשל גבהו האסטרונומי של הענק ממנו במספר לא מבוטל של סנטימטרים. אורי לא הסיר ממנו זוג אישונים חוקרים, תוהה מה שמו של מטיל החת הלז. בינתיים יכנהו ה"דרקון". תשאלו למה? הוא לא יודע. זה מה שעלה לו לתודעה באינסטינקט ההתבוננות הראשונית.
"היי, תראו מי כאן". קול הבס של ה"דרקון" הצטפצף לעומת הטון העמוק כים השחור שבקע מהפתח. ה"דרקון" ואורי העיפו מבט אוטומטית אל עבר הדובר. מבעו של הגנגסטר התבהר, וחיוך תלה בצדיי שפתיו.
"מושיקו, תראה את מי שלח לנו ינקי. בחור טוב, אה?!" ה"דרקון" פנה אל עמיתו לכנופיה, חושף מאחוריו שובל של שלושה חברה בריונים. אורי הסתכל עליהם במורא אצור. מושיקו ו"הדרקון" יכולים להתחרות ביניהם על נפח ההרים שעל זרועותיהם. את הצלקות המתנוססות בחוסר חן משווע על גבי עורם הכהה אין הוא מסיק כי איי פעם יגמרו לספור והמנצח יהיה זה שיתייאש אחרון.
מדוע ה"דרקון" קורא ליעקב ינקי ולהיכן זרק אותו למען השם החבר הזה?! מה טיבה של מעורת השדים הזו? יעקב הבטיח לו כי המקום אליו הוא מוליך אותו מואר והחברה שם אחלה של בחורים. תחת תיאורים כבירים אלו הוא צופה כעת באפלה מוחלטת וגברים יותר מדיי "אחלה".
אמנם הוא ביקש להשתחרר קצת. רק מעט. הוא שפך שיח על כך ליעקב שטרן, חבר טוב מהישיבה. כולם מכירים אותו בתור אחד כייפן, כזה שלא חוסך באנרגיה זמן וכסף. הוא יוצא לטיולים מסביב לעולם – כמובן ללא ידיעת ראש הישיבה חלילה וחס, אוכל במסעדות – כי האוכל בישיבה טפל וחסר טעם. ובל נשכח – יעקב עושה כסף. והרבה. כיצד? התשובה חבויה מעיני הכל.
אה, ועוד משהו. הוא גם קובע עיתים לתורה.
צחוק פנימי מר הדהד בליבו של אורי. ברור לומד תורה. אם חבריו של יעקב מתגלמים כעב"מים לכל הפחות, עדיפה המיתה.
אז לכאן כיוון אותו יעקב. או ינקי, איך שלא יקראו לו החייזרים האלה. כיצד עליו לפעול על מנת להשתחרר מהכבלים הללו? על אף אי כפיית השהייה באזור, חש אורי פיק ברכיים לצעוד אל הדלת ולאחל לבני האדם שלום ולא להתראות.
"אורי קוראים לך". מושיקו קרב אליו תוך שהוא גורר עבורו כיסא עץ מתקלף מקדמת החדר. "ינקי עדכן אותנו. בכבוד, אורי. שב".
כמאפיונר מסור, השלים מושיקו את ההצגה המלחיצה בליטוף איטי קריר על לחיו של אורי. כף היד גדולת הממדים חשמלה אותו בצמרמורת מקפיאת חושים. הוא חייב לברוח מהחלקה הארורה הזו. ומהר.
"אני חושב אורי, שבתור היכרות ראשונית כדאי שתראה את המודוס אופרנדי שלנו". ה"דרקון", שהצטייר במודעתו של אורי כראש המאפייה, התיישב אף הוא. שאר האנשים נותרו עומדים בפריז כפסל כשידיהם שלובות על חזה נפוח וגבם זקוף ביציבות ברזל.
אורי הצטמק על מקומו בכיסא הנחות, ליבו מפרפר בתפילה זועקת ועיניהם השטניות של הפושעים מנסרות אותו כמדקרות חרב, שורפות את עורו.
"אתה יודע להחזיק בנשק?" השאלה, הוא מהמר, נשלפה באלגנטיות מפיו של ה"דרקון". הוא אינו בטוח, הריכוז ממנו והלאה. הוא רועד מפחד. מרגיש כמו ילד קטן שאבד את אימו ומצאה אותו חבורת נלוזים אימתנית.
"לא". בקושי הצליח להשחיל תשובתו בין שיניו החשוקות. מה נראה לו? מה, הוא טמבל ה"דרקון" הזה? בחור ישיבה, דוס אורגינל כולל מגבעת וחליפה לא ממותגת יידע להחזיק בנשק?! משהו הסתבך לו שם בחוטי תלפיות מוחו.
"טוב". ה"דרקון" ספק כפיו ברעם שהקפיץ את שריר עינו הימנית של אורי. "לא נורא. גם ינקי לא ידע בתחילה ואנחנו לימדנו אותו".
הדופק של אורי עצר מפעום, ונשימתו יצאה לה בקושי. "אני לא רוצה". הוא לא האמין שהוא פלט את זה. מה יש לו?! זה מסוכן! הוא לא רואה איך הם נראים?! כנמרים עוטים על טרף קל!
"מה אמרת?" קולו של ה"דרקון" עצור, לוחש כארס הנחש המתלעלעת.
אורי שתק והרכין ראשו. דמעות עלו בעיניו. הוא מתאווה ללמוד עכשיו. פתאום נראית לו התורה כמתוקה מדבש. כנופת צופים. מתוך החושך בא האור, ככה אומרים. דווקא במקום העלטה הזה הוא חושק כל כך להחזיק בגמרא. לנשק את הכריכה המתקלפת ולנשום את ריח העתיקות.
"א...אני לל..א לא רוצה". הטון העלוב הזה. אוף!
"לא רוצה". ראש הכנופיה קם מכיסאו בחבטה מודגשת, ותפס את כתפיו הצנומות של הבחור המבוהל בין זוג ידיו החסונות. "אתה מבין מה זה אומר?"
אורי נחרד מקרבתו המוגזמת של ה"דרקון" אל פניו אך לא העז להרחיק ראשו, הבל פיו של הפושע מכה באפו. "לא".
"זה אומר שאתה לא תהייה חלק מאתנו".
רווחה מרעננת, תחושת גן עדן כזו שלא הרגיש זה שנות אור, פשטה בו כתרופת פלא. הלוואי ולא אהיה חלק מכם. יעקב זרק אותי לכאן. אולי בשל הובי האקשן שלו, אני לא יודע. אני אוהב מושבע של דרור וחופשיות. אך לא עד כדי כך. בשבילי העולם אינו הפקר.
"אני אשמח להיפרד". הוא כמעט לחש. כל כך מתיירא להעלות את חמתו של הבריון הניצב מולו בתנועת קרב, משדר לו תדרי אש ורתח.
ה"דרקון" הביט על אורי בביזיון ועליונות כאחד, כאדם על נמלה. מלמעלה למטה. "מדוע אינך חפץ להיות חלק מחבורתנו?"
אורי המשיך בטון חלוש, יורד דציבל נוסף. "איני חושב שזה מתאים לי. לא כדאי לכם. אף עבורכם הדבר לא ישתלם. אני רזה, לא בכושר. אין לי יידע באף לוחמה שהיא. מה ייצא לכם מזה? בזבוז זמן".
"באמת?!" ציניות נשזרה למילה הבודדת. "יודע מה?! עוף לי מהעיניים. יש לך מזל שאינך יודע את המיקום שלנו. מה גם שאתה חבר של ינקי. אחרת לא היית חוזר הביתה שלם, אם בכלל".
"ת..תודה". אף תיאור ומונח אדיר ככל שיהיה לא ימחישו את האושר שהציף את דמו של אורי. שמחה עילאית משכרת.
"תתחפף מפה כבר לפני שאני מתחרט. אני לא אחד הסובל טיפוסים מוגי לב כמוך". יריקה. "צא!"
כבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה כי אחת הברכות החשובות ביותר הינה: "ומצא חן ושכל טוב בעיניי אלוקים ואדם".
כבכל פעם, גם בפעם הזו הם צדקו.שהתרחק דייו מן הגיא צלמוות, הסכים לעצמו אורי להרפות שריריו המתוחים ולהתפרק בבכי על סלע חצוב. למרר על ההפסד שלא טעם את געגוע ערב זה לגמרא עוד קודם.
הנה, אבא. חזרתי אליך בלב שלם, אוהב.
