תחרות סיפורים ב'- הסיפורים!

[תמי]

צהריים טובים למשתמשי הפורום!!
הסיפורים שבוע שעבר היו מהממים ומיוחדים!!
מקווה שהשבוע יהיה יותר משתמשים שירשמו (אחרי שראיתם איך זה עובד...)
אז השבוע המשימה קצת יותר קשה!
כל אחד צריך לשלב בסיפור את השורות האלו ולקחת את זה לאיפה שהוא רוצה!!
השורות הן:

"אתה לא יכול לעשות לי את זה!!
שמואל הסתכל על העומד מולו יאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו
אין מצב שהוא נכנע!!!"

את הקטע שמשלבים להדגיש בסיפור...
יאלה תעופו על זה!!
מחכה להפגזותתת

Spoiler

קרדיט ל @יהודי-זה-הכי ו @תמי

סיפורים ניתן לרשום עד מוצאי שבת פרשת בהעלותך י"ב סיוון

[אוהבת לדעת הכל]

לא מוותר!!

---

הוא ישב על הדשא מהרהר במצבו העגום כשלפתע שמע רשרוש חשוד מאחוריו. הוא הסתובב
וקלט ברגע האחרון את מה שעומד להתרחש והתחיל לברוח כל עוד רוחו בו.
צחי המדריך דלק אחריו כשהוא צורח עליו שיעצור מיד .שמואל לא הפסיק לרוץ הוא היה תשוש כי לא אכל ארוחה נורמלית כבר כמה שבועות!! הוא חי רק על ירקות ולחם הוא לא מוכן להכניס לפיו את הנבלות שמנסים לדחוף לו, לא!
הוא נזכר בכל מה שהשאיר מאחור באירופה השסועה ושאל את עצמו האם זה היה שווה???
האם היה שווה לעזוב את כולם לבד כדי לעלות לארץ הקודש רק כדי להינעל בקיבוץ שממררים את חייו ומנסים להוריד ממנו עול תורה??
רגלו נתקלה באבן והוא התהפך על הרצפה מאחוריו כבר שמע את התנשפויותיו של צחי שהתקרב אליו בצעדים מאיימים וביידיו זוג מספריים גדולות ומאיימות שנדמו בעיניו כלוע של תנין רצחני!!
הוא שם את שתי ידיו על הפאות וצעק:
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!!
שמואל הסתכל על העומד מולו ,ייאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו
אין מצב שהוא נכנע!!!"
הוא לא ייתן לצחי המדריך להוריד לו את הסימנים היהודיים שלו!!!
צחי ניסה למשוך את ידיו אך הוא היה חזק ולא וויתר
לפתע הידיים שמשכו בו הרפו וקול בכי נשמע
שמואל הסתובב, מופתע לגלות את צחי יושב וממרר בבכי תמרורים הוא הביט בו במבט שואל וצחי ענה לו בבכי :"גם אני הייתי פעם כמוך ילד חרדי עם פאות וציצית! אבל מה נהיה ממני? פורק עול!! אני לא חזק כמוך אני חלש ואין לי תקנה!"
שמואל ניגש אל צחי שעד לפני רגע היה אויבו הגדול הניח יד חמה ומלטפת על כתפו ואמר בקול שקט: "יש דרך חזרה!! אתה יכול לחזור
אבא מחכה לך!!"
ושניהם נכנסו בחזרה לחדר כשחיוך מעודד על פניהם

[תמי]

דומים שונים

---

דוד ושמואל, התאומים של משפחת כהן היו לשם דבר בשכונה למרות שהיו תאומים זהים בחיצוניות, בפנימיות הם היו שונים לגמרי
שמואל הבכור היה בחור מוצלח וכישרוני חברותי וחברמן מתמיד עצום ואהוב על כולם לעומתו דוד היה עצלן ונרגן ומטבע הדברים היו לו פחות חברים כי כולם העדיפו את שמואל על פניו... וזה אכל את דוד מבפנים כי הוא לא היה כזה מוצלח כמו אחיו התאום הוא לא היה מוכשר והיה עצלן וכעסן ותמיד כשהעירו לו היו משחילים את השם של אחיו ומצפים ממנו להתנהג כמוהו לא !הוא לא מוכן!!
דוד זה דוד ושמואל זה שמואל!! למה צריך לערב בין שניהם??
אפילו שהם אחים כמו שלא משווים אותו עם חברים שלא ישוו אותו לשמואל!!
הקנאה והבושה חלחלו בליבו אט אט והתחילו לזרוע ארס...
בהתחלה זה לא היה נראה כמשהו חריג הוא נשאר לישון עד מאוחר בבוקר בטענה שהוא לא מרגיש טוב
כשוויתר על תפילת שחרית במניין כי הוא עייף זה הדליק נורות אדומות!!
אבל כבר היה מאוחר מדי..
דוד הלך והתדרדר מיום ליום הוא שינה את הלבוש הטהור ללבוש זרוק וזול לישיבה כבר מזמן הוא לא הולך ובקושי מצוות בסיסיות מקיים
את הכיפה השחורה החליף לכיפת בנט קטנה שבקושי רואים אותה בתוך הרעמה שגידל על הראש...
ההורים הרימו את ידם בייאוש ולא ידעו איך לאכול את זה הם ניסו את כל הדרכים בהתחלה הם דיברו יפה שכנעו וצ'יפרו אבל זה לא עזר הם עברו לשלב האיומים אבל גם זה לא עזר...
מן הצד עמד שמואל וראה את אחיו הולך ומדרדר ואמר לו בכאב:
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!!
שמואל הסתכל על העומד מולו ,ייאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו
אין מצב שהוא נכנע!!!"
הוא לא יעזוב את דוד עד שיענה לו תשובות הגיוניות!!
אני לא יוכל להסתובב ברחובות מרוב בושה!!
תחשוב קצת עלי אני אחיך התאום כולם מדברים עלי מאחורי הגב ודנים איך יכול להיות ששני אחים תאומים מתנהגים כל אחד בצורה שונה ועל שידוכים אני בכלל לא מעז לחשוב...
מי ירצה לקחת בחור שיש לו בבית אח כמוך??מי??
דוד הסתכל לו בפרצוף והתאפק לא לאבד עשתונות והטיח בשמואל:
הכול בגללך! אתה אשם !!למה אתה יותר מוצלח ממני? למה כולם מעריכים אותך ולא אותי? למה תמיד משווים אותי אלייך??למה? למה? ועוד הפעם למה!!!
דמעות ניקוו בעיניו של דוד שצעק את נשמתו הבוכה
שמואל המום ממה ששמע עכשיו הביט בדוד בהלם נעלמו לו המילים והוא עזב את החדר משאיר שם את דוד לבכות את נשמתו
כשחשב על הדברים שאמר דוד נוכח לדעת עד כמה הוא צודק בכל מילה
באמת תמיד מעריכים אותי ומשווים אותו אליי
אילו הייתי יודע שזה מה שיגרם מכך לא הייתי נותן לזה לקרות
הוא עמד בדלת והתבייש להכנס לדבר עם דוד הוא קיווה בשבילו שיתחיל דף חדש נקי בלי השוואות כל אחד עם המעלות שלו והלוואי שהכל ישתנה לטובה...

Spoiler

נקודה למחשבה על השוואות שעושים בלי לחשוב יותר מדי ולא יודעם כמה ארס זה זורע...!!!

[מוכן תמיד לעזור]

מאז שיוסף היה ילד קטן תמיד היה גר בעוני ובצפיפות, לא היה להם כסף בבית למצרכים בסיסיים, שבועות שלמים שהם לא אכלו כמעט כלום והוא היה הולך לישון שבטנו מקרקרת בקול ומפריעה לו, הוא היה קם בבוקר למטבח ריק, הרעב הציק לו ולמשפחתו מאוד אך להוריו לא היו אפילו מספר פרוטות לקנות פת לחם אפילו יבשה, מדי שבוע היו כמה יהודים צדיקים אוספים מצרכים למחיה ומחלקים בחינם ליהודים שגרו בשכונת העוני,
אך גם שם לא תמיד היה נשאר כלום עד שבאו, ולפעמים היו צריכים להתחלק בפת לחם אחת כל המשפחה,
בשכונה הסמוכה היו גרים גויים, היתה זאת שכונה של עשירים והאוכל והכסף נשפכו שם כמו מים, לא פעם הגיעו ילדי השכונה הסמוכה שביניהם יוסף, לדפוק על דלתות העשירים, לבקש מעט אוכל רק כדי שיחזיקו מעמד, אך הגויים הרשעים לא הסכימו, ורחמיהם לא נכמרו על הילדים שהיו נראים בשואה והיו חיורים כי בקושי מים היה להם, והגויים אמרו להם שאם הם יהפכו לגויים בעצמם הם יקבלו כמה אוכל שהם רק ירצו, הילדים הקטנים יותר כמעט והתפתו שראו את הממתקים והמעדנים שהיו בבתי העשירים הגויים, אך יוסף כל פעם לפני שהסכימו הילדים להיות גויים, היה לוקח אותם משם, ומסביר להם שאסור להם להמיר את דתם אפילו לא בתמורת אוכל, אך לצערינו הרב, הילדים שהיו קטנים מכדי לעמוד בפיתוי הגיעו לשם לבדם והפכו לגויים קטנים, והם אכן קבלו כמה אוכל שהם רק רצו ואפילו כזה שלא חלמו שיטעמו בחיים, אבל יוסף נשאר חזק בדעתו, וכשגדל היה יוצא אפילו לעבוד קשה ימים שלמים כדי להביא מספר פרוטות לבית הוריו שהיו כבר מבוגרים מאוד והיה חשש כבד לחייהם אם לא יאכלו, אחרי מספר שנים שהוריו של יוסף נפטרו והוא גדל העבירו אותו לבית יתומים בעיר סמוכה, שמה לא דאגו ליהודים בכלל וכמו בשכונת העוני בה היה מתגורר בילדותו גם שם הכריחו אותו להמיר את דתו על מנת שיוכל לקבל אוכל, יוסף כבר היה גדול וכמה שהוא התפתה שהיה ילד קטן עכשיו הוא הבין עוד יותר את חומרת העניין ויכל להתאפק, רוב הילדים נכנעו והפכו לגויים ויותר לא חסר להם כלום, ויוסף הביט בהם בעיניים קרועות, ובצער גדול, אך מצד שני הבטן דרשה את שלה והשמיעה את זה בקול, עוד מספר שבועות והוא נשאר רק הוא ושמואל עוד ילד בגילו יהודים שמשתדלים לשמור את המצוות אך גם רעבים וחלשים, הם הביטו בילדים שהיו בגילם וראו איך הם נהפכו לגויים גאים ומרוצים לאט לאט חזר להם הצבע לפנים הם כבר לא היו נראים יותר כמו גוש עצמות אלא כמו ילדים גויים שמנמנים, אך הלבוש והתנהגות היו בהתאם, שמואל ויוסף נשארו חזקים ולא נכנעו להפצרותיהם ושכנועם של הגויים הרשעים, והם נשארו יהודיים אך לאחר כמה שבועות יוסף חלה, הוא היה חלש כל כך שלא יכל לדבר, הרופא של בית היתומים אמר שאם לא יאכל כנראה שהוא לא ישרוד הרבה, שמואל דאג מאוד לחברו הטוב הוא לא רצה להשאר לבד, אבל גם שיוסף כבר היה חצי מת הגויים הרשעים לא הסכימו לתת לו יותר מפת לחם יבשה ומים דלוחים ועכורים, אך ליוסף היה נס ואחרי שבוע הוא הבריא וחזר לעצמו, שמואל כל כך שמח, אך יוסף כבר לא היה יכול לסבול את הרעב, הגוף שלו היה חלש מאוד והוא הרגיש שהוא חייב לאכול, אך ידע שהאוכל היחיד שיש שם הוא לא כשר, והוא לא התכוון לאכול נבלות, ואז בבוקר אחד שהבטן שהיתה או לא היתה ליוסף כבר לא יכלה לשרוד עוד, יוסף החליט לעשות משהו שלא חשב שבחיים יקרה, הוא נגש למנהל בית היתומים ואמר לו שברצונו להפוך לגוי ולקבל אוכל, המנהל שמח בהחלטתו וכבר רצה להעיף לו את סממני היהדות שלו אך יוסף הרגיש צורך להגיד את זה לשמואל ולהתנצל לפני, ולכן חיכה ששמואל יקום, ששמואל שמע את זה הוא פרץ בבכי תמרורים שלא נפסק מהר,
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!!
שמואל הסתכל על העומד מולו, יאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו
אין מצב שהוא נכנע!!!"
"אתה?!" אמר שמואל בתוך הבכי, "אתה החזק, שתמיד למדת אותנו ושמרת עלינו שאסור לנו להפוך לגויים אתה נכנע?! אתה הולך להפוך לגוי?!" שמואל הביט בו כלא מאמין, ואז כמו בתזמון מראש התחילו שניהם לפרוץ בבכי עז, עוד שעה שלמה ישבו שם ובכו יחד מנסים לנגב את הדמעות אך ללא הצלחה,
*******************************************************
יוסף ישב והביט בגאווה באליהו הקטן שזה עתה גזרו לו את התלתלים הארוכים ושתי פאות ארוכות הסתלסלו לו בגאווה מאחורי האוזניים זועקות בלי מילים "אני יהודי ותמיד אשאר" והכיפה שנחה לו על הראש כמו דגל וסימן לעם היהודי יחד עם הציציות שהשתלשלו לו מהמכנסיים,
ופתאום הכל חזר ליוסף, הזכרונות מבית היתומים הגויי, משמואל שהוא חייב לו את חייב, שבזכותו הוא כאן יהודי גאה שמביט בבנו בהערצה גלויה, מתפלל בליבו שימשיך ללכת תמיד בדרך התורה והמצוות, וילחם על יהדותו כמו אביו, שמואל שבזכותו הוא נשאר יהודי!!!!!!!!!

[גילי]

בס"ד

ברית נקם

כפות ידיו הקעורות אספו את המים הזכים שפרצו מהברז המעוצב. עוד רגע, והוא הטיח אותם בפרצופו. אלפי מחטים קרות ננעצו בעורו, שעה שטיפות שקופות ניגרו מפניו הלוהטות.
ראייתו מטושטשת. ידיו נעוצות במשטח השיש השחור והקר למגע.
חדר הנוחיות היה דומם ונשימותיו הכבדות נשמעו בו היטב, בניגוד למוזיקה הרעשנית שצווחה מהאולם פזמון כלשהו שכלל את כל שבעת הקולות של ברכות החופה, מלווה בצרחות גרוניות של עדת בחורים משולהבים.
חתונה קלאסית. לבינתיים...
ואז אלי התפרץ למקום, כשאיתו נכנס ענן מחניק של אופל.
"שמואל? מה איתך בנאדם, אתה נראה מחוק".
אצבעותיו ננעצו בכיור הצח. "אני לא מסוגל, אחי... לא טוב לי...", הוא ראה דרך המראה את אלי מתקרב אליו במהירות.
"על מה אתה מדבר? תכננו את זה שעות... זה סתם לחץ טבעי. עוד רגע ויגיע תורו לשיר, בוא נעשה את זה ונלך הביתה".
שמואל הסתובב באטיות. שעון על השוקת של ברזי הנטילה. "אבל הוא החתן! אלי, לא חשבנו מספיק, זה כמה צעדים יותר מדי...".
שפתו של אלי התעקמה לצד. "הוא החתן, אה? מה אתה אומר... שנינו מבוגרים ממנו אבל עדיין מעוכבי שידוך בגלל ההלשנה שלו על אותו ליל שישי שלנו מלפני שנה... הוא הרס לנו את החיים, שמואל! ועכשו הוא הולך לשלם על זה".
"אתה לא צריך לספר לי עד כמה הוא הרס לנו את החיים... אבל עדיין... חתונה זה פעם בחיים, והכלה שלו בכלל לא אשמה. אני רוצה להסתלק מכאן..."
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!!"
שמואל הסתכל על העומד מולו. יאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו.
אין מצב שהוא נכנע!!!

---

שמעון נעמד על הבמה לקול קריאות עידוד של חבריו. העניבה הלבנה הייתה משוכה ללמטה. שערו פרוע במקצת. לחייו הסמוקות העידו על ריגושי שיא.
"תנו לו מיקרופון!"
"נו, איפה המיקרופון?"
הזמר נופף במיקרופון שלו לעבר קהל הבחורים שהתגודדו בהמוניהם סביב החתן. המיקרופון הועבר מיד ליד. אלי התקדם בתנועה מהירה והחליף את המיקרופונים. הוא נבלע לרגע בין כולם וצץ ליד שמואל.
"שמואל, עכשו זה הזמן שלך".
שמואל הרגיש את רגליו כבדות. מבטו נע סביבו. עיניו המאיימות של אלי. בחורים מנופפים לו בידיהם, כנראה שכבר יעביר את המיקרופון לשמעון. שמעון עומד זחוח, מרוגש, חתן...
לפתע מצא את עצמו מושיט את המיקרופון לשמעון. רטט כואב נרעד בשיפולי בטנו והתפשט בכל גופו. שמעון קירב את המכשיר לפיו, "אחת... אחת שתיים...". המכשיר לא מופעל. חיוכו של אלי באותו רגע נדמה לו כמו צחוק השטן. שמעון איתר את כפתור ההפעלה שבכלי. שמואל זינק בפראות...
זרם חשמל עוקצני עד כאב עטף אותו במהירות, לוקח אותו למחוזות אחרים. את זעקות הבהלה הוא כבר לא שמע...
כשהתעורר, ראייתו הייתה מטושטשת. מישהו עם וסט זוהר ניסה לדבר אליו. אבל ברקע הוא שמע שוב את התזמורת מתנגנת, משהו על שבע קולות וחתן-כלה...
החיוך העקום שלו היה מלווה בכאב פיזי, אבל משהו בפנים נרגע.

[יהודי זה הכי]

הוא ישב על קצה האספלט השחור, חיכה למישהו שיקח אותו לבית.
לא היו שום מכוניות, נראה שזה היה היום שישי הכי יבש בחיים.
הוא התרומם והסתכל אל האופק. הכביש היה שמם. הוא דימה לשמוע את קולו הלועג של אברי "תזמין מונית"
"אני לא יכול" הוא לחש לו בתוך ליבו. "ואתה יודע את זה..."
חיוכו של אברי הוירטואלי רק התרחב כשלחש בשקט ארסי. "וזאת הבעיה שלך..."
הוא התנער ממנו בכוח. מה השטויות האלה? איך הם הגיעו אליו? בחור שכלי, הגיוני. לא אחד שמדמיין מידי הרבה... אברי היה כל כך מוחשי עד שהוא התחיל לחשוש שהוא משתגע. הוא הלך בזהירות לאורך השוליים וקיווה רק להגיע ל... אולי לאיזה כביש אחר, או אולי אפילו לאיזה מושב קטן... העיקר למקום שיהיה בו יותר חיים מהכביש השומם הזה.
הדרך נמחקה מתחת לרגליו, הוא הלך במהירות ככל שיכול היה. הוא ל רצה לשהות בשבת אצל זרים... הוא רצה רק לחזור לביתו, להניח את ראשו על הכרית ולישון.
השמש סינוורה אותו בצורה מרגיזה, הוא האהיל את ידו על ראשו ובחן את האופק.
כלי רכב כבד נשמע, מאחוריו.
הוא הסתובב באחת וסימן לנהג לעצור.
הטרקטור עצר באחת. "מה 'תה רוצה?" שאל בעצבנות הנהג שנתי גילה לשמחתו שהוא יהודי.
"להגיע לבית לשבת" ענה נתי. "יש מצב?"
"איפה אתה גר?" שאל הנהג. הוא תופף על ההגה בחוסר סבלנות. רצה רק לברוח מהמקום הזה.
"בירושלים" ענה נתי והביט בו בציפייה.
"ירושלים? ואתה לא תחלל שבת נכון?" צחק נהג הטרקטור ושכח לרגע היכן הוא נמצא. "אתה לא יודע ששבת נכנסת בעוד פחות משעה?"
"כל כך הרבה זמן עבר?" נחרד נתי.
"ממתי? מהבוקר? בוודאי! וחוצמזה שאתה עכשיו בצפון אז אפילו אם הייתי נוהג על טיל בכביש שש אתה עדיין לא היית מספיק!" נתי הרגיש איך ליבו שוקע. "בוא תעלה!" החווה נהג הטרקטור על הכיסא שלידו. "תהיה אצלי בשבת"
"תודה" חייך נתי חצי חיוך. הוא תהה האם אברי צדק. אולי הוא באמת היה צריך לסגת מזה ולהזמין מונית...
נהג הטרקטור שהזדהה בשם שולי או שמואל איך שבא לו התניע את הרכב שהחל לדדות בעצלות על הכביש השמם.
הם הגיעו לביתו של שמואל חצי שעה לפני שבת.
"יאללה! תזדרז, תתקלח, אין זמן!" זירז אותו שמואל.
נתי הבליע את התחושה המרה שהייתה לו בגרון והזדרז להתארגן לשבת.
השבת הגיע, שולי, נהג הטרקטור היום חולי נראה לפתע הדור יותר.
"אל תסתכל עלי ככה" הוא נבוך מעט כשראה את נתי סוקר אותו בתדהמה. "אני אמנם לא דתי אבל יש לי מסורת לדת..."
השבת עברה איכשהו, שולי גילה הבנה להחמרות שלו ולא נעלב כשסירב להסתכל יחד איתו בטלוויזיה או כשאמר על מאכלים רבים שהוא לא סומך על ההכשר שלהם.
ההבדלה עברה זריז, שולי אירגן לנתי תיק מלא בכל טוב במאכלים שהוא הספיק לקלוט שנתי אוכל, שניהם עלו על הטרקטור ושמואל התכונן להסיע אותו לתחנה הקרובה.
"ש...שמואל" התגמגם נתי. "אני לא נוסע עכשיו לבית... אני צריך לעמוד באותו מקום בו אספת אותי..."
"למה?" נרעש שולי.
"כי... אבא שלי... אני צריך לנסוע בטרמפ..."
"מה אבא שלך?" לא הבין שולי.
"התערבתי עם חבר שלי אם אצליח להגיע לביתי מהחור הזה רק באמצעות טרמפים..." מלמל נתי. "אם אני אצליח הוא ישלם לאבא שלי את הניתוח היקר שהוא צריך לעשות"
"ואני לא נחשב טרמפ?" כמעט נעלב שמואל.
"לא" ענה נתי. "אני מכיר אותך, אתה מכיר אותי. זה לא ממש טרמפ..."
"אבל ביום שישי לא הכרתי אותך" אמר שמואל.
"נכון, אבל עדיין" התעקש נתי.
"אז... צר לי. אתה ממש בחור חמוד אבל אני לא הולך למקום הזה..."
"למה?" נבהל נתי.
"כי במקום הזה ישנם שלוש כפרים של 3 מאפיות ידועות. אחת בינלאומית והשתיים האחרות מקומיות אבל מספיק גדולות בשביל להרוג כל מי שמתקרב לשיטחן. הן נמצאות בסיכסוך תמידי וכל מי שמתקרב אליהן נחשד מיד כבוגד מהמאפיה היריבה... ביום שישי הסתכנתי שהלכתי לשם, הייתי חייב. לכן הכביש הזה שמם כל הזמן. צר לי, עם כל הרצון הטוב אני לא יכול להביא אותך לשם."
צרחה חדה בקעה מפיו של נתי. "אתה לא יכול לעשות לי את זה!!"
שמואל הסתכל על העומד מולו. יאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו. אין מצב שהוא נכנע!!! "אבא שלי! הוא ימות בלי הכסף! בלי הניתוח!"
"אתה לא יכול במקום אחר?" הניח שולי יד על כתפו.
"לא" ענה נתי. "זה המקום הכי שמם בארץ, שם התערבתי עם אברי שאני אשיג טרמפ. הוא אמר לי שאין לי סיכוי להגיע משם לירושלים לא דרך מונית... ואני... אני חייב את זה!"
"כמה כסף אתה צריך בשביל הניתוח של אבא שלך?" שאל שמואל.
"הרבה" השתנק נתי. "הרבה מאד!"
"כמה?" קולו של שולי היה רך.
"100,000 דולר. לאיזה רופא אמריקאי שרק הוא יודע לעשות כזה ניתוח נדיר..."
"אני מבין" הנהן שולי. "ויש לך קצת כסף? לחרדים הרי יש הרבה ארגוני חסד..."
"אבא שלי התעקש לשמור על זה בסוד" ענה נתי. "הוא לא רוצה שידעו מזה"
שולי חשב מעט.
"אני לא יודע למה אני עושה את זה..." פתח. "אבל אני אעשה את זה... יש לי בארון הכי קיצוני מימין בחדר שישנת בו מאתיים אלף דולר. קח ממנו מאה אלף דולר לאבא שלך ועוד חמש מאות דולר בשבילך..."
"מה?" נרעש נתי.
"אתה בטח שואל מאיפה יש לי את הכסף הזה..." שולי דיבר כאילו לעצמו. "זה הכסף שהבן שלי, אבנר, אסף. הוא היה איש עשיר. אחת מהמאפיות שם, היא זו שהרגה אותו. רצתה לקחת את הכסף שלו לעצמה... כששמעתי שהוא מת מיד הוצאתי את הכסף מהבנק והחבאתי פה. חששתי שהוא מסר להם את הקוד. הם הגיעו לפה, הפכו הכל. הרימו מרצפות, הורידו את הטיח אבל לא מצאו. החבאתי את זה בתוך המצבה שלו... אחרי שנה לקחתי את הכסף והחבאתי שם"
נתי רץ אל הבית. הוא ספר את הכסף במהירות ויצא. "תודה רבה!" הוא לא ידע מה הוא צריך לומר. הוא רגיש אסיר תודה, כפשוטו. הרגיש שכל מה שיעשה לא יספיק.
"הכל בסדר" חייך שמואל חיוך של טוב לב. "בוא" הוא התניע את הטרקטור.
*
בית החולים הפרטי "ג'ולס קרייאמר", ארה"ב.
הפלאפון של נתי צלצל. "הלו" הוא ענה.
"אז מה נתי... פתאום לא אכפת'ך מאבא ש'ך? מה עם ההתערבות שעשינו?" זה היה אברי.
"הסתדרתי בלעדיה..." ענה קצרות. מבטו נדד מהחדר הסגור שבו התבצע הניתוח למסך הסלולרי שלו.
"איך?" אברי נשמע מסוקרן באמת.
"חבר הביא לי..." השיב נתי. הוא רק רצה לנתק, מה הוא בא עכשיו לחפור לו?
"טוב אני שומע שזה לא הזמן הכי טוב לך" שמע נתי את קולו של אברי כמו בחלום. "אז נדבר, ביי!"
"מי זה היה?" הסתקרן שמואל. הוא התעקש לנסוע איתם לניתוח.
"חבר שלי" ענה נתי והגיש לו את הפלאפון. "אברי"
"מהישיבה?" שמואל הרגיש איך הכל חוזר אליו. כל הרצח המחריד של הבן שלו... האיומים על החיים שלו... החיפושים האינסטנטיביים אחרי הכסף שלו...
"סוגשל" ענה נתי בקלילות מזויפת. "סתם איזה בחור משועמם שבילה הרבה ליד הישיבה שלי"
"היה לך נס" שמואל מחק את המספר של אברי באיטיות מהטלפון. "אברי הזה או איך שלא קוראים לו הוא ארכי פושע. הוא סגן הבוס של המאפייה הכי רצחנית שם. זאת שהרגה את הבן שלי. בדיוק מהמספר הזה הוא התקשר כדי להכריח אותי להביא לו את הכסף..."
נתי בהה בו המום.
"ולהגיד לך עוד משהו" הוסיף שולי. "ביום הזה שפגשת אותי אני הלכתי אל המאפיה כדי לסדר ת'עינינים. הצהרתי להם הצהרה שהבאתי ת'כסף והבאתי להם חמישים אלף דולר... שמעתי שם את הבוס ואת הסגן שלו מדברים על כך שהם לא תפסו איזה צעיר חרדי שראה את הסגן... אתה יודע, הטיפוסים האלו הם לא טיפוסים שיאפשרו למישהו לראות אותם ולצאת מזה בחיים... אפילו בטעות... ממני הם כבר לא פחדו. מהצעיר החרדי הזה כנראה שכן..."

[שלמה]

בעז"ה הזוכה השבוע בתחרות י/תקבל מענק של תוספת 40 מוניטין ("לייקים") מהנהלת הפורום.
בשבוע הבא יהיה מענק של 50 מוניטין.
באם יהיו כמה זוכים, הסכום יתחלק ביניהם.

[טיגריס סיבירי]

הסיפור הזה בטוח לא יגיע אפילו להתחלה של הסיפורים הקודמים אבל אני מקווה שזה לא כזה גרוע

שמואל היה ילד קטן כשפרצה מלחמת העולם השניה זאת שמכונה בפי היהודים השואה.
הוא היה קטן ופחדן אבל לא הייתה לו ברירה ואבא שלו הכריח אותו לחיות. הוא הלך לבד ליער בגלל שאבא שלו לא יכל והיה צריך לשמור על שאר המשפחה. הוא הלך לבד ולא ידע איך להגיע לפרטיזנים.
בסוף הפרטיזנים הגיעו אליו הם לא ידעו שהוא יהודי והוא לא אמר להם את זה הוא אמר להם שהוא ילד קטן ורעב שהלך לטייל עם אבא שלו ביער אבל הלך לאיבוד והוא מחפש דרך להגיע לכפר שבו הוא גר הפרטיזנים הרוסים לא ידעו איך להביא אותו לכפר וחוץ מזה לא היה להם כל כך אכפת שיצטרף אליהם אז צירפו אותו בתנאי שיעשה עבודות מועילות
שמואל שמח הוא עזר לכל הפרטיזנים בכל מה שביקשו וניסה להוכיח להם שהוא הפרטיזן הכי טוב. הפרטיזנים שמחו שיש מי שעושה להם את העבודה השחורה ונתנו לו כמה שיותר עבודות.
יום אחד המבשלת הכינה בשר שניצוד על ידי הפרטיזנים ושמואל לא רצה לאכול סטפן הפרטיזן השמן והטיפש צעק עליו שאם הוא לא אוכל סימן שהוא יהודי ואף אחד בקבוצה לא אוהב יהודים אז כדאי שיאכל שמואל לא הסכים והרבה פרטיזנים נוספים הצטרפו לסטפן ואמרו שאם הוא לא אוכל את הבשר הוא יהודי אבל שמואל לא הסכים לאכול עברו יומיים שלמים שבהם שמואל לא אכל ואז התקרב אליו ניקולאי המפקד ואמר לו שאם הוא לא יאכל את הבשר זה אומר שהוא יהודי בוודאות שמואל הרגיש שהוא עוד מעט נכנה אז הוא הודה שהוא יהודי ואמר שאסור לו לאכול
מאז שהוא הודה נתפלו אליו כל הפרטיזנים ודרשו ממנו לגמור את כל הבשר הם הרדימו אותו וניסו להכגיניס לו את הבשר הטרף לפה ואפילו קשרו לו את הידיים והרגליים מאחור וניסו לשפוך לו את זה לפה אבל הוא אטם את הפה בכח ולא נתן ואז הגיע אליו שוב ניקולאי ואמר לו שסטאלין אומר לא להשאיר יהודים בטלנים בקבוצות הפרטיזניות ואם הוא לא אוכל אז לא ישאר לו כח והוא כמו עול על הקבוצה שמואל הרגיש שאין לו כח ורצה להסכים לאכול את את הבשר אבל אז נזכר בסיפור שאבא שלו סיפר על כך שיהודי אסור לו בשעת השמד לוותר אפילו על מנהג והוא לא ידע אם זה שמד או לא אבל חשב שכן כי הכריחו אותו לאכול מהבשר בגלל שהוא יהודי אבל לא היה לו כבר כח והבשר נראה כל כך מגרה בגלל הצום וניקולאי חייך חיוך רשע שבטוח שהוא הולך לנצח והוא הרגיש שעוד מעט הוא יפול כמו כלב וינסה לבלוע את הבשר כמה שיותר מהר
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!!
שמואל הסתכל על העומד מולו יאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו
אין מצב שהוא נכנע!!!"
ניקולאי צחק, למה מה הבעיה? הוא שאל
כי אני יהודי, ענה שמואל, ואתה יודע שאסור לי
אז ניקולאי אמר, אז מה גם אני יהודי ואני אוכל הרבה בשר!
אם אתה יהודי, אמר לו שמואל, אז גם לך אסור לאכול בשר טרף
ניקולאי נדהם לרגע מהחוצפה של הילד הקטן אבל בסוף נכנע ואמר, ניצחת אותי אני מרשה לך מהיום לאכול כל מה שאתה רוצה!

[יפו פעמייך]

"צביקי, תתקדם יותר זריז, אתה חוסם את המעבר לאלו שזריזים ממך." הנוף המרהיב במרגלות ההר דימה למשוך אליו את המטפסים. הזיעה טפטפה ללא הרף ממצחם אך הם לא ויתרו.
צביקי שתק. ספג עלבונו.
שמואל נשאר מאחוריו, לא שהייתה לו ברירה אחרת.
לאחר שעות ממשוכות של הליכה מתמדת הוא כבר היה על סף כוחות. הוא החל לראות הכל בטשטוש מה. כאב הראש כמעט גבר עליו אך התעלם ממנו כליל. הוא לא הבחור שאפשר להגיד עליו כי הוא מוג לב ורכרוכי, על כל פנים לא רצה שיגידו עליו ולכן הוא יטפס ויגבר על המכשולים. זה היה קשה ומפרך, מי כמוהו יודע עד כמה. הוא נעץ את מקלו בצלע ההר בכדי להתקדם, פניו בישרו לו כי הדם תיכף אוזל מהם, הוא ניסה להיאחז אך ידיו לא שיתפו עימו פעולה.
"הצילו!!" זה קרה באלפית השנייה, רגלו החליקה מהסלע והוא מט ליפול.
"שמואל" צביקי סבב ראשו במהירות ומשך את ידו של שמואל ברגע האחרון.
זה היה נס של ממש, אך הסיוט טרם תם.
"צביקי, צביקי" הוא דמע מחרדה "אל תעזוב אותי. מתחנן"
"לא עוזב. שמעון" הוא קרא לאחד המתקדמים במעלה ההר. "תזעיק עזרה. שמואל תיכף נופל"
הדקות עברו כנצח, בכל שניה שצביקי אוחז בו הוא חש בזמן של חסד בעלמא דין.
"שמואל. אני מרגיש שנגמר לי הכוח. אם עוד כמה שניות הם לא באים" התנשף. "אני עוד עלול להתגלגל איתך במורד ההר" צמצם עיניו באימה.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" שמואל הסתכל על העומד מולו ייאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו. אין מצב שהוא נכנע. "בבקשה. אל תעזוב אותי. בבקשהה"
"קשה לי, שמואל. תנסה להיאחז בדבר מה עם הרגליים, מקווה שהחילוץ בדרך"
"די. לא יכול יותר. ה' תציל אותי" לחש בקול מאוים.
הליקופטר בצבעי האדום והלבן התנוסס מעל ההר. שמואל פחד להרים את עיניו.
"שמואל, הינה החילוץ!" צביקי שמח ממש, המראה נסך בו כוחות חדשים. "תראה שמואל, למעלה."
שמואל הרים עיניו אט אט והודה בכל ליבו לצביקי. לא היה לו פה לדבר באותם רגעים, הוא רק יחכה לסיום התקרית הדרמטית הזו ויביא לו חיבוק מתנצל ומודה כאחד.