סיפור שכתבתי
-
רעש מחריש אוזניים קידם את פניו של עוזי בכניסתו לכיתתו של בנו. "נתנאל!" קרא כשנכנס.
"אבא!" קפץ לעברו בנו הבכור.
"אתה יכול לצאת" אישר המורה שלימד את הכיתה חשבון.
נתנאל קם ממקומו ויצא אל אביו.
"נתוש" ליטף עוזי את שערו של בכורו. "יש לי בשורה לבשר לך..."
"טובה או רעה?" שאל נתנאל.
"אתה תבחר" נאנח עוזי "נולד לך אח!"
"מה??? יש! באמת?" שאג נתנאל.
"כן באמת!" ענה עוזי.
"אז מתי מבקרים את אמא?" קיפץ נתנאל.
"אמ..." כחכח עוזי בגרונו. "זה לא כזה פשוט..."
"למה?" תמה נתנאל.
"אמא חולה, קשה. היא חסרת הכרה. והיא נמצאת בבידוד" כמה שניות של שקט השתררו. עוזי בחן את בנו שהחוויר כמת. "אמא נדבקה בחיידק קטלני, הרופאים קוצבים לה ימים ספורים..."
"ומה עם התינוק?" שאל נתנאל חרישית.
"התינוק בריא ושלם" חייך עוזי.
"אני רוצה לבקר את אימה" בהקו עיניו של בן ה-9. "ואז אומר לה להבריא"
"אולי אם יתאפשר מחר" השיב עוזי "ביי בן! אני נוסע לאמא"
"ביי" מלמל נתנאל וחזר לכיתה מבולבל.
תמיד זכר שלידה של אח או אחות זה דבר כיף.כשנולד לו בן אחרי 4 בנות הוא לא הגיב כמו שציפו ממנו. אפשר לומר שהתנהג הפוך. "בן?" שאל את האחות. "את בטוחה?"
"בוודאי" חייכה האחות לקראתו. "בן בריא ושלם כמעת 3 קילו חמוד ומתוק"
"תודה לקל" חייך עוזי בחזרה. "אבל למה לא בת?"
דווקא מוריה הייתה שמחה. "עכשיו יהיה לנו גם בן במשפחה" החוותה על התינוק.
"היה עדיף בת..." מלמל עוזי.
מוריה נעצה בו מבט מתפלא. לא כך הכירה את בעלה, תמיד היה שמח בחלקו.
עוזי חייך חיוך עייף. "העיקר שהוא בריא"
"כן. העיקר" חזרה אחריו מוריה כהד.
עברה שנה. הבן גדל והתפתח. "נתנאלוש!" חיבקה אותו מוריה.
"נתוש!" צבט עוזי אל לחיו בחיבה. "אם היית בת היית מושלם"
מוריה חייכה. כשהייתה קטנה ושמעה שכתוב בגמרא שאבות אוהבים יותר את בנותיהם ואימהות יותר את בניהן לא הבינה.
עד שנולד נתנאל.
באופן אירוני-למרות שעוזי רצה את נתנאל בתור נתנאלה או משהו דומה, אפשר לומר שהוא הכי אהב אותו מכל הבנות. אולי בגלל שדמה לאשתו, למוריה.
אחרי נתנאל נולדו עוד חמישה בנות. אבל אף אחד לא דמה לאימו יותר מנתנאל.
"אתה זוכר שאמרנו שעדי הכי דומה לי?" צחקה מוריה בירח דבש אחד. "יבוא יום ונצחק על כך שאמרנו שנתנאל דומה..."
"זה לא יקרה..." קרץ עוזי "כי נתנאל הוא לא דומה-הוא זהה"
לעוזי עצמו הכי דמתה שילת. הבכורה.
"אולי נחתן את שילת ונתנאל?" התבדחה שרית, אימו של עוזי. "שיהיה עוד זוג חמוד כמו יריב ומוריה---"
"זה היה מעשי" החזיר אליה, אביו של עוזי "אם הם לא היו אחים"
"אם הם לא היו אחים הם לא היו דומים כל כך להוריהם---" השיבה שרית. שני ההורים צחקו.
אבל היה הבדל קטן בין שילת לנתנאל, שילת דמתה מאד לעוזי, אך היא דמתה גם לאסנת, אחותו של עוזי. נתנאל היה בול מוריה. בלי אף אחד אחר.
הוא דמה לה בהכל. במבנה הגוף הנמוך והדקיק, בעיניים הירוקות והבורקות בשפתיים הדקות, בסומק בלחיים...
בשובבות ובמרץ שלא נגמר. ברעיונות ההזויים, ובחתירה למושלמות.
אפילו התאריך שלהם היה קרוב. מוריה נולדה בכ' בניסן ונתנאל נולד יום לפני, בי'ט בניסן.
לעד הם יזכרו את היום בו הוא נולד. אוצר קטן עטוף בשמיכה תכולה של בית החולים.אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי -
Forked by
שלמה
-
הם הלכו זה לצד זה, אב ובן, בן ואב.
"אבא" נתנאל הרים את ראשו לעבר אביו. "אני יכול כבר לבקר את אמא?"
"אני לא יודע" ענה עוזי "אתה יודע שאמא בבידוד, הרי כבר הלכנו לבקר אבל לא נתנו לנו להיכנס"
נתנאל הנהן. הוא השפיל את ראשו ובחן את המרצפות.
עוזי חיבק אותו ושניהם הלכו באיטיות ובשתיקה.
לפתע, עשרות אנשים החלו לרוץ וצרחות מבהילות נשמעו.
"אבא מה קרה?" הרים נתנאל את ראשו בפתאומיות.
"אני לא יודע..." מלמל עוזי. "סליחה? סליחה?" הוא פנה לקבוצת בחורי ישיבה שרצו במהירות וצרחו צרחות מפחידות.
"כן?" שאל אותם בחור סמוק שאחז את כובעו בידו ונראה כאילו נמלט ממוות לפחות.
"מה קרה?" שאל אותו עוזי בבהלה.
"יש פיגוע!" ענה בחור אחר שנראה קצת יותר נורמאלי, אולי בגלל שמלכתחילה היה בלי כובע.
"מה???" צרח עוזי ולא חיכה לתשובה. הוא תפס את נתנאל והתחיל לרוץ. פיגוע זה לא זמן למחשבות, זה זמן למעשים.
"הלו לאיפה אתה רץ?" עצר אותו אדם דתי "יש שם פיגוע!"
עוזי שינה כיוון. הוא פנה בכיכר ורץ בכל כוחו לעבר מקום בלתי ידוע. הוא לא גר באלעד ולא היו לו שם שום קרובים, היה לו רק רכב שהוא בכוונה החנה אותו באיזה חור ואת הבן שלו שנתקע יחד איתו.
משטרות התחילו למלא את הרחוב, אמבולנסים. עוזי פנה בכיכר הבא לרחוב נוסף ונכנס לתוך בית כנסת אקראי, הבית של כל יהודי.
בית הכנסת היה ריק על אף שהוא היה יחסית רחוק מהזירה.
סוף סוף עוזי התפנה לנתנאל הוא הסתכל על בנו החמישי שפניו היו חיוורות בצורה מפחידה ושפתיו מלמלו ללא הפסקה פרקי תהילים. מה שהוא שכח תוך כדי הבריחה...
"נתנאל" הוא פנה אליו בנימה רכה, רצה להבין מה הוא הבין ומה לא.
נתנאל נעץ בו מבט מלא פחד "באמת היה פיגוע?"
"כן" ענה עוזי. לא ראה טעם בלהכחיש, נתנאל ראה הכל.
"היו אנשים שמתו?" שאל נתנאל בקול רווי אימה
"אני לא יודע" השפיל עוזי את פניו והרים אותם שוב "אני מקווה שלא"
"תפסו את המחבל?" שאל שוב נתנאל ובהה בו בתחינה אילמת.
"אני לא יודע" ענה שוב עוזי "ואני מקווה שכן"
"לפה המחבל לא יגיע?" פרצה השאלה מפיו של נתנאל.
"לא" ענה עוזי, הוא רצה להרגיע את הבן שלו שהוא עוד לא ידע מה הוא ראה.
"אבא למה הם שונאים אותנו למה?" נתן נתנאל לבכי העצור לפרוץ סופסוף ורץ אל זרועותיו של אביו "למה???" הוא בכה ובכה ועוזי ליטף אותו בשתיקה שהיוותה את התשובה.
לאחר רבע שעה רצופה של בכי נרגע נתנאל. הוא התיישב על הכיסא ושקע לרגע בהירהורים.
"על מה אתה חושב?" הסתקרן עוזי
"אבא" ענה נתנאל "כשאני אגדל אני אראה לערבים מה זה!"
עוזי חייך בליבו חיוך מריר. איך הוא יראה?
"אבא" ברק בעיניו של נתנאל זיק מוזר "אני יודע שחרדים לא הולכים לצבא אבל אני אמצא דרך להעניש את הערבים!"
"איך?" לחש עוזי "איך? כלום לא יעזור! עשיו שונא ליעקב!"
"אבא" השיב נתנאל "אני עוד לא יודע איך, אבל אני יודע שאני אעשה להם משהו כואב ואלמד אותם לקח!"
יודע שאעשה. משהו כואב. חזרה המחשבה במוחו של עוזי שוב ושוב. ואלמד אותם לקח.
גם אחרי שהרחוב יחסית נרגע ועוזי בזהירות הלך לרכבו וחזר לברקת המשיכו מילותיו של בנו להדהד במוחו. אלמד אותם לקח.
רעד קל אפף אותו. רק שלא יעשה שטויות הבן שלו. הוא כל כך פחד עליו, על הילד שלו הנמרץ שלא בזבז שום מילה שלו לריק. מאז שהיה קטן.
לא היה לו ספק. נתנאל יעשה משהו. מה? הוא לא ידע.אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה: https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי -
התגובות הועברו לכאן.
-
הוא חזר לביתו. מותש.
"איך היה?" סקר אותו עוזי בדאגה.
נתנאל משך בכתפיו.
"בא יש ארוחת צהרים טעימה" הזמינה אותו מוריה למטבח. היא השתחררה מבית החולים יומיים אחרי הפיגוע. ומאז שחזרה לא הפסיקה לבשל ולאפות.
נתנאל גרר את רגליו למטבח. הוא זרק את עצמו על הכיסא ובהה במנה הריחנית במבט כבוי.
"תאכל מותק" שידלה אותו מוריה והניחה יד על כתפו.
נתנאל הרים אליה את ראשו ושני ההורים נבהלו. *מה כבר הספיקו לעשות מהבן שלהם? הזיק השובב ששכן בעיניו של נתנאל כבה ובלעדיו נראו עיניו הירוקות של נתנאל פלסטיקיות כאלה. הסומק שתמיד פרח בלחייו נעלם והשאיר את פרצופו חשוף וחיוור... והגב... נתנאל אפילו כשהוא ישב הוא ישב עם גב זקוף אבל מאז שחזר כתפיו השתוחחו והזקינו את מראו בעשרות שנים. לרגע הוא לא נראה בן 11 אלא בן 100 לפחות...
"היה קשה בחקירות?" התיישב עוזי מולו.
נתנאל הניד בראשו לתנועה בלתי מחייבת.
"אתה צריך לישון" התרוממה מוריה. "אני רק מכינה לך את המצעים..."
נתנאל הנהן וקם אף הוא. עוזי קם אחריו וליווה אותו במבטו.
מוריה באה להכין את המצעים בזריזות. היא פנתה לעבר ערימת הגיהוץ וגיהצה את הסט שנתנאל הכי אהב. זה עם הדובי. היא כל כך רצתה להוכיח לו שהיא אוהבת אותו... שהיא כואבת על היחס שקיבל מהמדינה. המדינה שמשפחת בן-ברוך עשתה הכל בשביל לרצות אותה. המדינה שבגדה בהם בצורה כל כך אכזרית.
כשחזרה למיטה במטרה לשים אותם על המיטה היא ראתה את בנה שוכב על המיטה ישן. נתנאל, האיסטניסט שלה ישן על מיטה בלי סדין...
לצידו ישב עוזי וליטף את לחיו בעדינות מלאכית.
"מתי הוא נרדם?" היא שאלה אותו.
"מיד כשהלכת" באה התשובה.
"אני מקווה שהוא יישן טוב..." התפללה מוריה.
"הוא לא" ניפץ עוזי את תקוותה. הוא הצביע על נתנאל שזע במיטה בחוסר אונים. "אני מודה" הם ראו את שפתיו לוחשות. "תפסיקו... אני מודה"
"תסתכל מה הם עשו לו!" זעמה מוריה.
עוזי הנהן בעצב.
הם כיבו את הבן שלו.*
זה היה יום רגיל, נתנאל ישב על המחשב וניסה מספר קודים שלימד אותו אבי, חברו. הוא לא באמת חשב שיצליח לפרוץ, הוא סתם השתעשע בניסיונות. אהב לראות את עצמו מנסה לחדור ואת מערכת האבטחה הודפת אותו. לפתע, קפצה התראה. ועוד אחת. ועוד אחת. שורה של התראות קפצו בזו אחר זו.
התרגשות מילאה את ליבו של נתנאל. אולי... אולי זה אומר שהוא...? הוא הצליח!...
הוא הזין עוד מספר קודים ונכנס לתוך הנייד של ראדי מונסון. אחד המסיתים הגדולים של המאה.
כל תגובה ששלח, כל תמונה שהעלה, את הכל הוא ראה.אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי -
בתחילה הכל הלך בסדר.
נתנאל נזהר בפעולותיו ורק צפה והארכי-מסית לא עשה שום דבר משמעותי. אבל ביום אחד (בהיר?) כתב ראדי מונסון כזו הסתה שנתנאל לא הצליח לשתוק.
זאת הייתה הסתה ששום אדם שיש לו טיפה שכל והוא מודע למצב המדיני-תרבותי בישראל לא היה מאמין לו, אבל המעריצים השרופים של ראדי, צעירים בני טיפש-עשרה חמומי מח, יקבלו את זה כמו ידיעה מוסמכת.
נתנאל לא יכל לשתוק הוא הזין מספר קודים וכיבה את הנייד באופן זמני. לא כל הצלחה בקרב מעידה על ניצחון. לפעמים זאת דווקא תחילתה של התבוסה. בתחילה ראדי לא חשד בכלום. הכל עבר חלק, אבל אחרי שכל פעם שכתב פוסטים כנגד ישראל והיהודים נכבה לו הנייד או התנתקה לו הרשת הוא הזמין מומחה לסייבר.
ומשם הכל התגלגל כמו כדור שלג הרסני.
מומחה הסייבר איתר אותו בקלות, הוא הגיש תלונה למשטרה על חדירה לפרטיות. הוא גילה את המיקום שלו ולשם הגיעו השוטרים שהופתעו לראת שהסקרן-חסר התקנה הוא בסך הכל ילד בן 11. צמא לנקמה.
הם הזמינו אותו למספר חקירות והשתמשו בלוחמה פסיכולוגית כדי לערער אותו, והם הצליחו.
הקולות הלמו במוחו בלי הרף. הוא ידע שהוא עשה טעות. מאה פעמים הוא התחרט על המעשה שעשה ומאתיים הוא הצדיק אותו. שלוש מאות פעמים הוא תהה האם שכחו ממנו וארבע מאות פעמים הוא הוכיח לעצמו שלא. חמש מאות פעמים הוא הרגיש שהוא משתגע.
לאט לאט אבל בעקביות הם ערערו את האמון שלו בעצמו, הם ערערו את מה שהוא מאמין בו וניפצו כל מה שחשב.
עד שהודה שפרץ לנייד ואמר שזאת הייתה שטות.
לביתו הוא חזר מרוסק, הוא לא האמין שיוכל להשתקם.*
זה היה יום רגיל, לכאורה. עוד יום שעבר בשיעמום מוחלט. עוד יום שעבר רק בצייתנות מוחלטת למורה ובהליכות חוזרות ונשנות למנהל.
אבל רק לכאורה.
"אתה יודע" לחש לו נאיף. "אבא שלי נתפס"
אף אחד לא הרגיש את הדופק שלו. אפילו לא נאיף. רק הוא הרגיש את האנדרנלין ששצף בדמו. הוא לא האמין שהוא נתפס בסוף, הוא היה בטוח שהוא ישרוד ויגרום לשחרור המיוחל סופסוף. היה בטוח שהוא ינצח את המערכת המושחתת וסופסוף יהיה להם גם משטר דמוקרטי, כמו בישראל. 'אולי אפילו' הוא חשב בלילה אחד כשהכוכבים נצצו אליו מבעד לחור בתקרה 'יסכימו שישראל תספח אותנו אליה וככה יהיו לנו את כל התשתיות המצוינות שלה...'.
אז הוא נתפס. זה אומר ש... אין להם סיכוי בחיים למשטר נורמאלי? תמיד יאלצו לבחור בין השחיתות לאלימות? בין הרע לרע עוד יותר?
את ההמשך הוא זוכר כמו בחלום. הוא לא היה שם.
הלימודים נגמרו הספרים נכנסו לתוך שקיות שקופות ומרשרשות, אלו שבישראל משמשות כל סופר ובפלסטין משמשות כתיקים, והתחילה הההליכה.
בדרך כלל אשרף התעצבן על הדרך הארוכה אבל באותו היום הוא דווקא שמח בה.
"נאיף" הוא קרא לחברו הטוב, זה שהיה שותף בכל הפעולות המחתרתיות שלו. "יש לי רעיון!"
"מהו?" שאל נאיף בחוסר חשק. הוא כבר לא כל כך אהב את האידיאולוגיה הזאת, החיים שלו היו חשובים לו יותר.
"אני הולך לעשות פיגוע" נצצו עיניו בברק חשוד. "ואז... הכל ילך מהר יותר..."
"פיגוע?" בהה בו נאיף בתדהמה. "אתה?"
"אל תחשוב אותי ככה..." שלף אשרף שני סיגריות, אחד הביא לנאיף ואחד לקח לעצמו. "אני לא כמו המטורפים האלו שעושים את זה מתוך אידיאלים מעוותים... אני רוצה לעשות פיגוע כדי להיכנס לכלא הישראלי..."
"מה יש לך לעשות שם?" הצית נאיף את שני הסיגריות. "אתה יודע, אולי פה לא קל אבל שם ממש גרוע..."
"לא בדיוק" חייך אשרף. "אתה יודע, דוד שלי היה שם וכמה שהוא תיאר איך זה גרוע זה לא נשמע כזה גרוע. במיוחד לאור מה אנחנו עושים אם אנחנו תופסים ישראלי..." חיוכו נמחק.
גם נאיף התרצן.
"אז מה אתה רוצה לעשות שם?" חזר נאיף על שאלתו.
"עדיף שלא תדע" הגניב אשרף מבטים סביבו. "מה שלא תדע לא תוכל לומר"
נאיף הנהן. "אז אתה עדיין בעד שלום עם ישראל?"
"ברור" אישר אשרף.
"אבל אני לא ממשיך" פלט נאיף במהירות. אשרף עפעף. "אל תדאג אני לא אלשין עליך, אני עדיין אוהב את האידיאולוגיה שלך ו... אני מקנא בך... איך אתה לא מפחד? אתה יודע שאם יתפסו אותך ינהגו בך יותר גרוע מישראלי!"
"יודע ברור" הגיב אשרף "אבל אני יודע שבשביל מהפכה צריך להיות נחושים. ואמיצים. איך ביטלו את שלטון האפטרהייד בדרום אפריקה? איך המהפכה הצרפתית פרצה? איך קרסה חומת הברזל? הכל בגלל תושיה של איש או כמה אנשים שלא יכלו יותר עם הרודנות של המנהיגים שלהם"
"ואתה חושב להיות המנהיג הבא?" קולו של נאיף כמעט לא נשמע.
הנהון נמרץ ענה לו. "ואפילו אם אני אמות ואף אחד לא יזכור אותי" המשיך אשרף בקול שקט אף יותר "אני לעולם לא אתחרט..."אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי
