שימו לב! הפורום נסגר וזמין כרגע לקריאה בלבד. פרטים נוספים: https://forum-eer.ovh/close-msg
סיפור שכתבתי
-
רעש מחריש אוזניים קידם את פניו של עוזי בכניסתו לכיתתו של בנו. “נתנאל!” קרא כשנכנס.
“אבא!” קפץ לעברו בנו הבכור.
“אתה יכול לצאת” אישר המורה שלימד את הכיתה חשבון.
נתנאל קם ממקומו ויצא אל אביו.
“נתוש” ליטף עוזי את שערו של בכורו. “יש לי בשורה לבשר לך…”
“טובה או רעה?” שאל נתנאל.
“אתה תבחר” נאנח עוזי “נולד לך אח!”
“מה??? יש! באמת?” שאג נתנאל.
“כן באמת!” ענה עוזי.
“אז מתי מבקרים את אמא?” קיפץ נתנאל.
“אמ…” כחכח עוזי בגרונו. “זה לא כזה פשוט…”
“למה?” תמה נתנאל.
“אמא חולה, קשה. היא חסרת הכרה. והיא נמצאת בבידוד” כמה שניות של שקט השתררו. עוזי בחן את בנו שהחוויר כמת. “אמא נדבקה בחיידק קטלני, הרופאים קוצבים לה ימים ספורים…”
“ומה עם התינוק?” שאל נתנאל חרישית.
“התינוק בריא ושלם” חייך עוזי.
“אני רוצה לבקר את אימה” בהקו עיניו של בן ה-9. “ואז אומר לה להבריא”
“אולי אם יתאפשר מחר” השיב עוזי “ביי בן! אני נוסע לאמא”
“ביי” מלמל נתנאל וחזר לכיתה מבולבל.
תמיד זכר שלידה של אח או אחות זה דבר כיף.כשנולד לו בן אחרי 4 בנות הוא לא הגיב כמו שציפו ממנו. אפשר לומר שהתנהג הפוך. “בן?” שאל את האחות. “את בטוחה?”
“בוודאי” חייכה האחות לקראתו. “בן בריא ושלם כמעת 3 קילו חמוד ומתוק”
“תודה לקל” חייך עוזי בחזרה. “אבל למה לא בת?”
דווקא מוריה הייתה שמחה. “עכשיו יהיה לנו גם בן במשפחה” החוותה על התינוק.
“היה עדיף בת…” מלמל עוזי.
מוריה נעצה בו מבט מתפלא. לא כך הכירה את בעלה, תמיד היה שמח בחלקו.
עוזי חייך חיוך עייף. “העיקר שהוא בריא”
“כן. העיקר” חזרה אחריו מוריה כהד.
עברה שנה. הבן גדל והתפתח. “נתנאלוש!” חיבקה אותו מוריה.
“נתוש!” צבט עוזי אל לחיו בחיבה. “אם היית בת היית מושלם”
מוריה חייכה. כשהייתה קטנה ושמעה שכתוב בגמרא שאבות אוהבים יותר את בנותיהם ואימהות יותר את בניהן לא הבינה.
עד שנולד נתנאל.
באופן אירוני-למרות שעוזי רצה את נתנאל בתור נתנאלה או משהו דומה, אפשר לומר שהוא הכי אהב אותו מכל הבנות. אולי בגלל שדמה לאשתו, למוריה.
אחרי נתנאל נולדו עוד חמישה בנות. אבל אף אחד לא דמה לאימו יותר מנתנאל.
“אתה זוכר שאמרנו שעדי הכי דומה לי?” צחקה מוריה בירח דבש אחד. “יבוא יום ונצחק על כך שאמרנו שנתנאל דומה…”
“זה לא יקרה…” קרץ עוזי “כי נתנאל הוא לא דומה-הוא זהה”
לעוזי עצמו הכי דמתה שילת. הבכורה.
“אולי נחתן את שילת ונתנאל?” התבדחה שרית, אימו של עוזי. “שיהיה עוד זוג חמוד כמו עוזי ומוריה—”
“זה היה מעשי” החזיר אליה, אביו של עוזי “אם הם לא היו אחים”
“אם הם לא היו אחים הם לא היו דומים כל כך להוריהם—” השיבה שרית. שני ההורים צחקו.
אבל היה הבדל קטן בין שילת לנתנאל, שילת דמתה מאד לעוזי, אך היא דמתה גם לאסנת, אחותו של עוזי. נתנאל היה בול מוריה. בלי אף אחד אחר.
הוא דמה לה בהכל. במבנה הגוף הנמוך והדקיק, בעיניים הירוקות והבורקות בשפתיים הדקות, בסומק בלחיים…
בשובבות ובמרץ שלא נגמר. ברעיונות ההזויים, ובחתירה למושלמות.
אפילו התאריך שלהם היה קרוב. מוריה נולדה בכ’ בניסן ונתנאל נולד יום לפני, בי’ט בניסן.
לעד הם יזכרו את היום בו הוא נולד. אוצר קטן עטוף בשמיכה תכולה של בית החולים.אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי -
Forked by
שלמה
-
הם הלכו זה לצד זה, אב ובן, בן ואב.
“אבא” נתנאל הרים את ראשו לעבר אביו. “אני יכול כבר לבקר את אמא?”
“אני לא יודע” ענה עוזי “אתה יודע שאמא בבידוד, הרי כבר הלכנו לבקר אבל לא נתנו לנו להיכנס”
נתנאל הנהן. הוא השפיל את ראשו ובחן את המרצפות.
עוזי חיבק אותו ושניהם הלכו באיטיות ובשתיקה.
לפתע, עשרות אנשים החלו לרוץ וצרחות מבהילות נשמעו.
“אבא מה קרה?” הרים נתנאל את ראשו בפתאומיות.
“אני לא יודע…” מלמל עוזי. “סליחה? סליחה?” הוא פנה לקבוצת בחורי ישיבה שרצו במהירות וצרחו צרחות מפחידות.
“כן?” שאל אותם בחור סמוק שאחז את כובעו בידו ונראה כאילו נמלט ממוות לפחות.
“מה קרה?” שאל אותו עוזי בבהלה.
“יש פיגוע!” ענה בחור אחר שנראה קצת יותר נורמאלי, אולי בגלל שמלכתחילה היה בלי כובע.
“מה???” צרח עוזי ולא חיכה לתשובה. הוא תפס את נתנאל והתחיל לרוץ. פיגוע זה לא זמן למחשבות, זה זמן למעשים.
“הלו לאיפה אתה רץ?” עצר אותו אדם דתי “יש שם פיגוע!”
עוזי שינה כיוון. הוא פנה בכיכר ורץ בכל כוחו לעבר מקום בלתי ידוע. הוא לא גר באלעד ולא היו לו שם שום קרובים, היה לו רק רכב שהוא בכוונה החנה אותו באיזה חור ואת הבן שלו שנתקע יחד איתו.
משטרות התחילו למלא את הרחוב, אמבולנסים. עוזי פנה בכיכר הבא לרחוב נוסף ונכנס לתוך בית כנסת אקראי, הבית של כל יהודי.
בית הכנסת היה ריק על אף שהוא היה יחסית רחוק מהזירה.
סוף סוף עוזי התפנה לנתנאל הוא הסתכל על בנו החמישי שפניו היו חיוורות בצורה מפחידה ושפתיו מלמלו ללא הפסקה פרקי תהילים. מה שהוא שכח תוך כדי הבריחה…
“נתנאל” הוא פנה אליו בנימה רכה, רצה להבין מה הוא הבין ומה לא.
נתנאל נעץ בו מבט מלא פחד “באמת היה פיגוע?”
“כן” ענה עוזי. לא ראה טעם בלהכחיש, נתנאל ראה הכל.
“היו אנשים שמתו?” שאל נתנאל בקול רווי אימה
“אני לא יודע” השפיל עוזי את פניו והרים אותם שוב “אני מקווה שלא”
“תפסו את המחבל?” שאל שוב נתנאל ובהה בו בתחינה אילמת.
“אני לא יודע” ענה שוב עוזי “ואני מקווה שכן”
“לפה המחבל לא יגיע?” פרצה השאלה מפיו של נתנאל.
“לא” ענה עוזי, הוא רצה להרגיע את הבן שלו שהוא עוד לא ידע מה הוא ראה.
“אבא למה הם שונאים אותנו למה?” נתן נתנאל לבכי העצור לפרוץ סופסוף ורץ אל זרועותיו של אביו “למה???” הוא בכה ובכה ועוזי ליטף אותו בשתיקה שהיוותה את התשובה.
לאחר רבע שעה רצופה של בכי נרגע נתנאל. הוא התיישב על הכיסא ושקע לרגע בהירהורים.
“על מה אתה חושב?” הסתקרן עוזי
“אבא” ענה נתנאל “כשאני אגדל אני אראה לערבים מה זה!”
עוזי חייך בליבו חיוך מריר. איך הוא יראה?
“אבא” ברק בעיניו של נתנאל זיק מוזר “אני יודע שחרדים לא הולכים לצבא אבל אני אמצא דרך להעניש את הערבים!”
“איך?” לחש עוזי “איך? כלום לא יעזור! עשיו שונא ליעקב!”
“אבא” השיב נתנאל “אני עוד לא יודע איך, אבל אני יודע שאני אעשה להם משהו כואב ואלמד אותם לקח!”
יודע שאעשה. משהו כואב. חזרה המחשבה במוחו של עוזי שוב ושוב. ואלמד אותם לקח.
גם אחרי שהרחוב יחסית נרגע ועוזי בזהירות הלך לרכבו וחזר לברקת המשיכו מילותיו של בנו להדהד במוחו. אלמד אותם לקח.
רעד קל אפף אותו. רק שלא יעשה שטויות הבן שלו. הוא כל כך פחד עליו, על הילד שלו הנמרץ שלא בזבז שום מילה שלו לריק. מאז שהיה קטן.
לא היה לו ספק. נתנאל יעשה משהו. מה? הוא לא ידע.אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה: https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי -
התגובות הועברו לכאן.
-
הוא חזר לביתו. מותש.
“איך היה?” סקר אותו עוזי בדאגה.
נתנאל משך בכתפיו.
“בא יש ארוחת צהרים טעימה” הזמינה אותו מוריה למטבח. היא השתחררה מבית החולים יומיים אחרי הפיגוע. ומאז שחזרה לא הפסיקה לבשל ולאפות.
נתנאל גרר את רגליו למטבח. הוא זרק את עצמו על הכיסא ובהה במנה הריחנית במבט כבוי.
“תאכל מותק” שידלה אותו מוריה והניחה יד על כתפו.
נתנאל הרים אליה את ראשו ושני ההורים נבהלו. מה כבר הספיקו לעשות מהבן שלהם? הזיק השובב ששכן בעיניו של נתנאל כבה ובלעדיו נראו עיניו הירוקות של נתנאל פלסטיקיות כאלה. הסומק שתמיד פרח בלחייו נעלם והשאיר את פרצופו חשוף וחיוור… והגב… נתנאל אפילו כשהוא ישב הוא ישב עם גב זקוף אבל מאז שחזר כתפיו השתוחחו והזקינו את מראו בעשרות שנים. לרגע הוא לא נראה בן 11 אלא בן 100 לפחות…
“היה קשה בחקירות?” התיישב עוזי מולו.
נתנאל הניד בראשו לתנועה בלתי מחייבת.
“אתה צריך לישון” התרוממה מוריה. “אני רק מכינה לך את המצעים…”
נתנאל הנהן וקם אף הוא. עוזי קם אחריו וליווה אותו במבטו.
מוריה באה להכין את המצעים בזריזות. היא פנתה לעבר ערימת הגיהוץ וגיהצה את הסט שנתנאל הכי אהב. זה עם הדובי. היא כל כך רצתה להוכיח לו שהיא אוהבת אותו… שהיא כואבת על היחס שקיבל מהמדינה. המדינה שמשפחת בן-ברוך עשתה הכל בשביל לרצות אותה. המדינה שבגדה בהם בצורה כל כך אכזרית.
כשחזרה למיטה במטרה לשים אותם על המיטה היא ראתה את בנה שוכב על המיטה ישן. נתנאל, האיסטניסט שלה ישן על מיטה בלי סדין…
לצידו ישב עוזי וליטף את לחיו בעדינות מלאכית.
“מתי הוא נרדם?” היא שאלה אותו.
“מיד כשהלכת” באה התשובה.
“אני מקווה שהוא יישן טוב…” התפללה מוריה.
“הוא לא” ניפץ עוזי את תקוותה. הוא הצביע על נתנאל שזע במיטה בחוסר אונים. “אני מודה” הם ראו את שפתיו לוחשות. “תפסיקו… אני מודה”
“תסתכל מה הם עשו לו!” זעמה מוריה.
עוזי הנהן בעצב.
הם כיבו את הבן שלו.*
זה היה יום רגיל, נתנאל ישב על המחשב וניסה מספר קודים שלימד אותו אבי, חברו. הוא לא באמת חשב שיצליח לפרוץ, הוא סתם השתעשע בניסיונות. אהב לראות את עצמו מנסה לחדור ואת מערכת האבטחה הודפת אותו. לפתע, קפצה התראה. ועוד אחת. ועוד אחת. שורה של התראות קפצו בזו אחר זו.
התרגשות מילאה את ליבו של נתנאל. אולי… אולי זה אומר שהוא…? הוא הצליח!..
ידיו זזו במהירות מפחידה. הוא הזין עוד מספר קודים אישר עוד מספר התראות ו…
נכנס לנייד של ראדי מונסון. אחד המסיתים הגדולים בישראל.
כל תגובה ששלח, כל תמונה שהעלה, את הכל הוא ראה.אהבתם? לייקו. יש לכם הערות/הארות? באשכול הזה https://forum-eer.ovh/topic/2065/תגובות-לסיפור-של-יהודי-זה-הכי -
בתחילה הכל הלך בסדר.
נתנאל נזהר בפעולותיו ורק צפה והארכי-מסית לא עשה שום דבר משמעותי. אבל ביום אחד (בהיר?) כתב ראדי מונסון כזו הסתה שנתנאל לא הצליח לשתוק.
זאת הייתה הסתה ששום אדם שיש לו טיפה שכל והוא מודע למצב המדיני-תרבותי בישראל לא היה מאמין לו, אבל המעריצים השרופים של ראדי, צעירים בני טיפש-עשרה חמומי מח, יקבלו את זה כמו ידיעה מוסמכת.
נתנאל לא יכל לשתוק הוא הזין מספר קודים וכיבה את הנייד באופן זמני. ההודעה, נמחקה.
בתחילה ראדי לא חשד בכלום. הוא ניסה לכתוב שוב ושוב וכשלא הצליח, התייאש.
נתנאל קיבל כח מנסיגתו של ראדי וקיבל אומץ. הוא התחיל למחוק פוסטים ישנים, כיבה את הנייד לעיתים קרובות ולעיתים עוד יותר קרובות הוא ניתק את הרשת.
באיזשהו שלב, אחרי שראדי כתב כבר כמה הסתות ובכל פעם נתקע, הוא הזמין מומחה סייבר, שיבדוק מה קרה לו.
ומשם הכל התגלגל כמו כדור שלג הרסני.
מומחה הסייבר איתר אותו בקלות, הוא הגיש תלונה למשטרה על חדירה לפרטיות. הוא גילה את המיקום שלו ולשם הגיעו השוטרים שהופתעו לראת שהסקרן-חסר התקנה הוא בסך הכל ילד בן 11. צמא לנקמה.
הם הזמינו אותו למספר חקירות והשתמשו בלוחמה פסיכולוגית כדי לערער אותו, והם הצליחו.
הקולות הלמו במוחו בלי הרף. הוא ידע שהוא עשה טעות. מאה פעמים הוא התחרט על המעשה שעשה ומאתיים הוא הצדיק אותו. שלוש מאות פעמים הוא תהה האם שכחו ממנו וארבע מאות פעמים הוא הוכיח לעצמו שלא. חמש מאות פעמים הוא הרגיש שהוא משתגע.
לאט לאט אבל בעקביות הם ערערו את האמון שלו בעצמו, הם ערערו את מה שהוא מאמין בו וניפצו כל מה שחשב.
עד שהודה שפרץ לנייד ואמר שזאת הייתה שטות.
לביתו הוא חזר מרוסק, העולם היה נראה לו אכזרי מידי. לא מקום שאפשר לחיות בו בשפיות.
הוא לא האמין שיוכל אי פעם להשתקם.*
זה היה יום רגיל, לכאורה. עוד יום שעבר בשיעמום מוחלט. עוד יום שעבר רק בצייתנות מוחלטת למורה ובהליכות חוזרות ונשנות למנהל.
אבל רק לכאורה.
“אתה יודע” לחש לו נאיף. “אבא שלי נתפס”
אף אחד לא הרגיש את הדופק שלו. אפילו לא נאיף. רק הוא הרגיש את האנדרנלין ששצף בדמו. הוא לא האמין שהוא נתפס בסוף, הוא היה בטוח שהוא ישרוד ויגרום לשחרור המיוחל סופסוף. היה בטוח שהוא ינצח את המערכת המושחתת וסופסוף יהיה להם גם משטר דמוקרטי, כמו בישראל. ‘אולי אפילו’ הוא חשב בלילה אחד כשהכוכבים נצצו אליו מבעד לחור בתקרה ‘יסכימו שישראל תספח אותנו אליה וככה יהיו לנו את כל התשתיות המצוינות שלה…’.
אז הוא נתפס. זה אומר ש… אין להם סיכוי בחיים למשטר נורמאלי? תמיד יאלצו לבחור בין השחיתות לאלימות? בין הרע לרע עוד יותר?
את ההמשך הוא זוכר כמו בחלום. הוא לא היה שם.
הלימודים נגמרו הספרים נכנסו לתוך שקיות שקופות ומרשרשות, אלו שבישראל משמשות כל סופר ובפלסטין משמשות כתיקים, והתחילה הההליכה.
בדרך כלל אשרף התעצבן על הדרך הארוכה אבל באותו היום הוא דווקא שמח בה.
“נאיף” הוא קרא לחברו הטוב, זה שהיה שותף בכל הפעולות המחתרתיות שלו. “יש לי רעיון!”
“מהו?” שאל נאיף בחוסר חשק. הוא כבר לא כל כך אהב את האידיאולוגיה הזאת, החיים שלו היו חשובים לו יותר.
“אני הולך לעשות פיגוע” נצצו עיניו בברק חשוד. “ואז… הכל ילך מהר יותר…”
“פיגוע?” בהה בו נאיף בתדהמה. “אתה?”
“אל תחשוב אותי ככה…” שלף אשרף שני סיגריות, אחד הביא לנאיף ואחד לקח לעצמו. “אני לא כמו המטורפים האלו שעושים את זה מתוך אידיאלים מעוותים… אני רוצה לעשות פיגוע כדי להיכנס לכלא הישראלי…”
“מה יש לך לעשות שם?” הצית נאיף את שני הסיגריות. “אתה יודע, אולי פה לא קל אבל שם ממש גרוע…”
“לא בדיוק” חייך אשרף. “אתה יודע, דוד שלי היה שם וכמה שהוא תיאר איך זה גרוע זה לא נשמע כזה גרוע. במיוחד לאור מה אנחנו עושים אם אנחנו תופסים איזה ישראלי ולא דווקא חייל…” חיוכו נמחק.
גם נאיף התרצן.
“אז מה אתה רוצה לעשות שם?” חזר נאיף על שאלתו.
“עדיף שלא תדע” הגניב אשרף מבטים סביבו. “מה שלא תדע לא תוכל לומר”
נאיף הנהן. “אז אתה עדיין בעד שלום עם ישראל?”
“ברור” אישר אשרף.
“אבל אני לא ממשיך” פלט נאיף במהירות. אשרף עפעף. “אל תדאג אני לא אלשין עליך, אני עדיין אוהב את האידיאולוגיה שלך ו… אני מקנא בך… איך אתה לא מפחד? אתה יודע שאם יתפסו אותך ינהגו בך יותר גרוע מאיך שהם נוהגים בישראלי שהם תופסים!”
“יודע ברור” הגיב אשרף “אבל אני יודע שבשביל מהפכה צריך להיות נחושים. ואמיצים. איך ביטלו את שלטון האפטרהייד בדרום אפריקה? איך המהפכה הצרפתית פרצה? איך קרסה חומת הברזל? הכל בגלל תושיה של איש או כמה אנשים שלא יכלו יותר עם הרודנות של המנהיגים שלהם”
“ואתה חושב להיות המנהיג הבא?” קולו של נאיף כמעט לא נשמע.
אשרף הנהן. “ואפילו אם אני אמות ואף אחד לא יזכור אותי” הוא המשיך בקול שקט אף יותר “אני לעולם לא אתחרט…”אם אהבתם תלייקו. זה נותן לי ת’מרץ להמשיך…
-
אור דקיק החל לעלות במזרח. תחילתו של השחר.
עוזי בהה באופק בהרגשה כבדה. הוא לא ידע איך יעבור את היום, איך נתנאל יהיה. האינטואיציה שלו לחשה לו שזה לא יהיה קל.
מאחוריו, על הכורסא הנוחה, זאת שמוריה כל כך התעקשה עליה על אף מחירה היקר, ישנה מוריה. היא נרדמה אחרי כמעט לילה שלם של שיחה שקטה איתו, בעלה.
הוא זז מהחלון ונפנה להביט על הבית. מיכאל, התינוק החדש, ישן בשלווה תינוקית. הוא כל כך קינא בו לכמה רגעים…
הוא נכנס לחדר בנות. כולן ישנו.
“אבא” הוא שמע קול. נועה, ביתו השניה בהתה בו בתדהמה. “מה קרה?”
“מה אמור לקרות?” הוא ניסה להתחמק.
“לא יודעת…” מלמלה נועה. היא בהתה בו במבט מוזר. “אתה נראה נורא!”
עוזי השפיל את ראשו.
“הכל בסדר עם כולם?” שאלה נועה.
“בערך” קיצר עוזי. “נתנאל חזר…”
נועה הנהנה בהבנה. “ו… הוא… איך הוא?”
“לא טוב” הוא לא האריך בדברים. “הוא ישן עכשיו ברוך השם”
נועה התיישבה. “אבא, תגדיר לי מה זה לא טוב?”
עוזי לא הבין איך פתאום נתנאל מעניין אותה. מתי היא הייתה בבית? כל היום שהתה עם חברותיה. נהנתה, בילתה. אפילו מתי שמוריה שהתה בבית החולים היא לא המעיטה בטלפונים עם חברותיה. פעמים רבות כעס עליה, חשב שהיא אדישה…
נועה תלתה בו מבט מצפה.
עוזי נאנח. “לא טוב זה אומר גרוע” אישר את מה שחשבה. “נראה שלא היה קל לו בחקירות…”
נועה הנהנה בהשתתפות. “מסכן, איך הכל התפשל לו…” זעם עלה בעיניה. “הוא בסך הכל עשה דברים טובים! אנ’לא מבינה ת’אנשים האלו! הוא עושה להם ת’עבודה! שישמחו! הם רוצים עוד מחבלים בגלל האיש הזה שהוא פרץ לו לטלפון? מה יש להם? מה? שימותו כל הערבים! שהשמאלמים המט—”
“ש…” היסה אותה עוזי. “אני לא רוצה שכולם יתעוררו!” במוחו התרוצצו אלפי מחשבות. הוא הרגיש איך המשפחה שלו מתרסקת, איך הוא מאבד שליטה על החינוך של הילדים שלו. איך הימין הקיצוני נדבק אל ילדיו כמו בדבק מגע.
הוא לא רצה את זה. בכלל לא רצה זאת.
אבל מי שאל אותו?*
“ש-לום” אשרף הניח את השקית שלו על השולחן. “יש משהו לאכול?”
“יש בארון אורז” ענתה לו אימו מעם מסך הסלולארי שלה. “תכין אותו”
אשרף משך בכתפיו. “לא חשוב אני אוכל פלאפל…” מלמל.
“מאיפה יש לך כסף?” שאל אותו חסן, אחיו הגדול, בחשד.
“מאיפשהו” ענה אשרף. הוא לא חשב שהוא צריך לתת דו"ח לאף אחד. במיוחד לא לחסן, אחיו הטיפש. “אם תעבוד גם במקום לרבוץ כל היום יהיה לך גם!”
“אני עובד ואל תכנה אותי עצלן!” קרב אליו חסן באיום.
“בטח…” לגלג אשרף. “במה אתה עובד? בלגנוב מכוניות?”
חסן תקע בו מבט מצמית והסתובב. אשרף לא התייחס והמשיך. לפתע משהו צד את עיניו.
שני דמויות חשודות ישבו על המיטה בחדרם המשותף.
“חסן” מקפיא היה יותר חם מהקול שלו. “מי הם?” הוא הצביע על השניים שעישנו סיגריות במרץ.
“חברים” השיב חסן. צל חלף לו בעין.
“חברים” חזר אחריו אשרף כהד. “טוב, אז אני לא אוכל לקנות לך מנה גם…”
“למה?” שאל חסן. הוא הופתע מכוונתו של אשרף לקנות לו אבל לא הראה זאת.
“כי אני לא רוצה שהם יגנבו לי ת’כסף” ענה אשרף. “הם נראים כייסים מיומנים”
“הם לא” שוב חלף משהו בעיניו של חסן. “ואל תחשוד בהם!”
“אני לא אקנה לך ולהם לא” קולו של אשרף, שקט והחלטי חדר לתוך אוזנו של ראיף. עוד אח שהיה שקוע בספר.
“הכל בסדר איתם” אישר ראיף. “אני מכיר אותם. בחורים טובים.”
אשרף הביט בו בפקפוק.
“מבטיח לך” שמח חסן על התערבותו של ראיף. “אתה קונה לי כן?”
“כן” אישר אשרף, באי רצון. נורה אדומה נדלקה במוחו. הוא צריך להיזהר. מאד.
הוא לא האמין למילה אחת מדבריהם של שני אחיו. הוא זיהה אחד מן הצעירים שישבו בחדר. זה היה מחבל. מחבל שרצח שני מתנחלים והספיק לברוח. מחבל שאפילו לא הסתיר את מעשיו אלא התפאר בהם.
מה הוא עושה בבית שלו?
תחושה כבדה מילאה את ליבו.
הוא צריך להיות זהיר. -
הבוקר עלה ואיתו גם הקושי.
נתנאל קם רק באחת עשרה ואחרי שחרית מבולבלת וארוחת בוקר שאכל ממנה כמו ציפור בניקורים דקיקים הגיעה השתיקה.
השתיקה שעוזי הכי פחד ממנה.
“בוא ניסע לירושלים. רוצה?” שאל עוזי. תמיד נתנאל אהב את ירושלים. הוא אהב ללכת לכותל. הוא הרגיש לשם חיבור ממש מיוחד.
נתנאל בהה באופק ולא ענה.
“נתנאל” כמעט בכתה מוריה “רוצה לצאת איתי לקניות בלוד?”
רק דממה היוותה את התשובה.
“נתנאל” פנתה אליו שילת. “אתה רוצה שנשחק סופר טקטיקו?”
הוא הניד את ראשו בתנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. לסירוב.
“נתנאל” משך עמית בן השנתיים במכנסיו. “ת’ספר לי סיפור”
נתנאל רק משך בכתיפו.
“רוצה מים?” הציעה נועה. “או מזגן?” שאלה הילה.
השקט, מחריש אוזניים, היווה את התשובה.
“נתנאל!” יפית, האחות שנולדה שנה מעליו עשתה לו את אחד הפרצופים המצחיקים ביותר שלה.
שום שריר לא נע בפניו של נתנאל.
מירב דחפה את נתנאל יצחק שפך עליו מים שמעון טרח לסובב את העגלה שבתוכה שכב מיכאל סביב נתנאל הלוך ושוב אבל נתנאל לא הגיב.
הוא רק משך בכתיפו התיישב על הכיסא ובהה בתקרה.
החברים הגיעו לבית וניסו להצחיק את נתנאל באופנים שונים אבל נתנאל לא שיתף איתם פעולה, הוא אפילו לא נופף להם לשלום כשהם הלכו.
משפחת אורן הגיעה במיוחד מירוחם אבל נראה שעשו את הדרך לשווא. נתנאל לא חנן אותם אפילו במבט קל, הוא הסתובב ופנה למיטה.
“נתנאל” הלך אחריו בועז, בן הדוד היחיד בן גילו. “לא אכפת לך מאף אחד חוץ ממך?” נתנאל לא הגיב. ברור. למה הוא ציפה?
“אתה לא רואה איך ההורים שלך שבורים ממך?” הוא צעק עליו. “לא אכפת לך מהמשפחה שלי שהגיעה עד אליך מירוחם? לא אכפת לך מהחברים שלך? מהסביבה שלך?”
“לא” השיב נתנאל מעם השמיכה.
“אני רואה את זה!” תקף אותו בועז. הוא ריחם על נתנאל אבל בו זמנית כעס עליו. הוא לא הבין מהיכן האטימות הזו. “תפסיק להתמסכן! יש הרבה שעברו חקירות ולא קרה להם כלום! אתה קטין-לא פגעו בך באמת! מה אתה בוכה? אתה יודע שנהוראי אח’שלי נכלא על ידי השב"כ? אתה יודע איך הם חקרו אותו? פירקו אותו! הוא חזר פצוע! אתה יודע שהוא חזר הוא רק חייך ואמר שהם לא יגרמו לו להפסיק? אתה יודע ש…”
“תפסיק” ביקש ממנו נתנאל והעיף את השמיכה הצידה. “אתה בעצמך לא יודע כלום…”
“לא יודע כלום?” התיז בועז. “אני יודע ואני גם יודע שאתה לא כזה נמושה שנכנע מכל מילה של חוקר! אתה טיפוס לוחם! למה אתה מראה להם שהם ניצחו?”
נתנאל בהה בו במבט עצוב. דמעה קטנה נשרה על לחיו.
“נתנאל” בועז התרכך. “אני מאמין שזה היה לך קשה…”
“קשה זה לא מילה” נתנאל השפיל את ראשו. “אתה לא יודע כלום!”
“מה היה שם?” ניסה בועז להבין. “אני יודע מה זה חקירה. בסדר, קשה אבל עוברים את זה. למה לך זה היה כל כך קשה?”
“בועז!” אבנר, אחיו הגדול נדהם לראות אותו משוחח עם נתנאל. “הולכים!”
“אני נשאר כאן” קבע בועז ותקע בנתנאל מבט מצפה.
“שישאר כאן” ביקש נתנאל.
“תישאר” אישר עוזי. הוא שמח לראות שסופסוף יש מישהו שהצליח לפרוץ את ההגנות של נתנאל.
שסופסוף מישהו הצליח להגיע אל נתנאל.*
זה היה כשאשרף היה קטן. אולי בן שש, אולי בן שבע. לא יותר. אבא עוד היה בחיים. הוא היה איש עדין. לפרנסתו הוא עבד כנגר.
“אבא” ביקש ממנו אשרף. “אתה יכול לבנות לי בית פרטי?”
“בית פרטי?” המהם אבא והרים אותו על כתיפו.
“כן” אשרף צחק באושר. “בוואדי!”
אבא אישר. בלילה, אחרי שחזר מהעבודה הוא עבד על הבית שלו. שלוש לילות רצופים הוא לא ישן. שלוש לילות הוא בנה לו את הבית.
כל יום אשרף הגיע לוואדי לראות איך אבא התקדם לו בבית.
עד שביום אחד הגיש לו אבא מפתחות. “זה לבית שלך”
אשרף לעולם לא ישכח את היום הזה. הוא רץ בכל הכוח לעבר הבית. הוא נכנס לבפנים ונהנה להרגיש שיש לו בית פרטי ועוד יותר נהנה להרגיש שאבא אוהב אותו. מאד אוהב אותו.
לא עברה שנה מאז ואבא נתפס על ידי הראשות. הוא הואשם בעזרה לחמאס. הואשם בדבר שאשרף ידע היטב שהוא שקר. אבא לעולם לא היה עוזר להם. הוא היה נגד טרור.
הוא כל כך רצה ללכת אליו… להגיד לו שהוא מאמין לו. להגיד לו שהוא צריך אותו אז שיהיה חזק…
אבא היה כל כך עדין. על החקירה השניה הוא מת.
ההלוויה שלו התרחשה בבוז. אנשי הראשות קברו אותו באיזה קבר עלוב והאיצו בכל המלווים לחזור לבית.
אף אחד מהשוטרים המגושמים לא הבחין בילד קטן שהתחבא מאחורי הסלע וחיכה שהם ילכו.
רק מאוחר בלילה, הוא חזר לבית.
ובחושך, תחת החור שבתקרה שאבא לא הספיק לתקן הוא נשבע לנקום את מותו. -
הוזכר על-ידי
תמי
-
דאוד הלך במהירות בעקבות אשרף. הוא שלח מבטים זהירים סביב ווידא שהם לא מתרחקים יותר מידי משאר החברים. הוא עדיין לא בטח לגמרי באשרף.
אשרף נעצר ודאוד בעקבותיו.
“אתה מוכן להסתכן למען החירות?” ניגש אשרף ישר ולעניין.
דאוד הנהן ללא היסוס. הוא יעשה הכל כדי לשחרר את פלסטין מעולו של הראיס. גם הוא כמו רבים בשטחי הראשות קץ בשלטון המושחת והשתוקק להחליפו. בכל מצב. בכל מחיר.
האלטרנטיבה הטובה ביותר נראתה חמאס. הדרך הטובה ביותר להגיע אליהם נראתה באמצעות אשרף. זה לא היה סוד שאביו של אשרף מת ביד הרש"פ בגלל שעזר לחמאס, זה לא היה סוד שאשרף העריץ את אביו.
“כמה זה מוכן להסתכן?” הסתכל לו אשרף לעיניים. דאוד לא נבוך.
“להסתכן זה אומר שאני מוכן לעשות הכל למען החופש!” ענה דאוד. “אני מוכן להתאבד אם אני אדע שזה יעזור לי להוריד את אבו מאזן מהשילטון! אני מוכן להקריב את כל המשפחה שלי אם אני אדע שבגלל זה יאבד המושחת הזה את המשרה שלו! אני מוכן להסתכן. אני לא מפחד מהמוות! אני אעשה הכל כדי שהרש"פ יעזוב את פלסטין והחמאס ישלוט!!!”
אשרף חייך חיוך אדנותי שדאוד דימה לראות בו שביעות רצון.
“אני אלקק את הרגליים של יחיא סינוואר כשיגיע לפה! אני אשתחווה לפניך אם תצליח לגרש מפה את הראיס!” הוסיף דאוד.
אשרף הנהן הנהון קצר לאות שהבין והוא מעריך את מסירותו של דאוד. “טוב מאד. אז ניפגש ב01:00 בלילה”
חיוך שבע רצון עלה על פניו של דאוד.
שני החברים בני השש עשרה חזרו לכיתה.*
הלילה היה אפל.
הם נפגשו שניהם בוואדי. דאוד רעול פנים כולו, רק עיניו ניראו מרצדות בפחד. אשרף הסתפק במסיכה ובמשקפי שמש.
“אז המשימה שלך היא” התחיל אשרף “לומר לאנשי הביטחון הציונים שהמחבל מהפיגוע בתל-כרים נמצא בדירה נטושה בבית נטופה”
“למה?” שאל דאוד. “הם יהרגו אותו!”
“זה מה שאני רוצה” השיב אשרף. “אם אתה מפחד אתה יכול לסגת אבל אל תדבר! אם תדבר אני אדאג שאתה תתחרט על זה…”
דאוד לא התרגש מהאיום אבל כן הסתקרן לפשר הפקודה המוזרה. “אני לא מפחד ואני לא נסוג. אני רק רוצה להבין למה?”
אשרף נראה כחוכך בדעתו. “כחלק מהמאבק שלנו בראשות” השיב לבסוף “אנחנו מנסים להוריד את הלגיטימיות שלו. כל פעיל חופש שיש להם מחזק את התמיכה בהם. אנחנו רוצים להציג אותם כחלשים שאפילו לא מצליחים להגן על הגיבורים שלהם”
“וכחלק ממסע ההכפשה הזה אתם בעצם הורגים לוחמי חופש?” נדהם דאוד.
“זה חדש לך?” אם המסיכה לא הייתה מסתירה את פניו של אשרף דאוד היה רואה בהם צל חיוך. “אם אתה מפקפק בדרך שלנו אתה יכול לפרוש”
“אני מאמין בכל ליבי באידיאלים של החמאס” ענה דאוד “ואם זאת אחת מהדרכים אני אעשה אותה”
“מעולה” השיב אשרף “אתה יודע איך ליצור קשר עם הציונים?”
דאוד הנהן לאישור. השניים נפרדו.
שבע רצון חמק אשרף לבית העץ הקטן שאביו בנה לו. עוד אבן קטנה במהלך הדרך לחופש אמיתי.*
“שמעת?” חסן חיוור כולו רץ אל אשרף. “אבו מנור נהרג!”
“נהרג?” הבעת תדהמה עלתה על פניו של אשרף. “איך?”
“הישראלים הרגו אותו!!!” ענה חסן. “אף אחד לא הצליח לחמוק מהם בסופו של דבר…”
“אתה יודע למה?” פנה אליו ראיף. גבותיו התקרבו אחת לשניה ואותתו על איום.
“למה?” התרחק אשרף בשתי צעדים אחורה.
“בגלל שגם אצלינו יש בוגדים!” השיב ראיף ונעץ בו מבט מזרה אימה.
“אני מקווה שאתה לא מתכוון אלי” על אף שאשרף ניסה להעמיד הבעת פנים שאננה ראו עליו את אותות הפחד.
“גם אני מקווה שאחי הקטן לא עשה שטויות” התיז ראיף בלעג.
“אני יודע שאני לא עושה שטויות. למה אתה חושב שזה קשור אלי?” היתמם אשרף.
“בגלל שכולם יודעים מהי דעתך המטופש על אלימות” צעק ראיף. “ואני מקווה שהיא לא גרמה לך לאבד את האידיאלים שלך!”
“אין לי שום בעיה באלימות צודקת!” החזיר אשרף. “ויש לי יותר אידיאלים ממך!”
“הבעיה היא שאתה לא חושב שהאלימות של אבו מנור צודקת!!!” התקרב אליו ראיף בעוד כמה צעדים. אשרף נלכד בפינת החדר.
“אין לי בעיה עם הדרך של אבו מנור!” השיב אשרף. “אתה יודע שאני רוצה שהעם שלנו כבר יקבל את החופש שהוא לא זכה לו מעולם!” ראיף התרחק מעט אבל אשרף לא זז. “אבו מנור זה היה הבחור שהיה אצלינו אתמול?”
“כן” ענה ראיף. “הבחור שאתה חשדת בו!”
“הבחור שברגע שחזרתי וגיליתי שהוא לוחם חופש גיבור נתתי לו את המנה שלי” אמר אשרף. “הבחור שוויתרתי על הארוחה שלי בשבילו ופינקתי אותו כמו שרק אני יודע…”
“אשרף צודק” אישר חסן. “הוא ממש מילא כל בקשה שלו. תמיד ידעתי שהוא מעריץ לוחמי חופש ושונא בטלנים”
“כמוך” מלמל אשרף. הוא לא ראה טעם בלהרגיז את חסן אבל לא יכל להתאפק. למזלו אף אחד לא ראה.
ראיף תקע בחסן מבט מפקפק וחזר על עקבותיו.
“ההלויה בארבע היום. תבוא?” שאל אותו חסן.
“ברור” השיב אשרף. הוא נעץ מבט בראיף המתרחק וחש שהבית שלו כבר נהפך למסוכן מידי עבורו. -
“ראיף” נאיף, חברו הטוב של אשרף והיחיד שידע על פעולותיו האמיתיות הרגיש שהוא חייב לנקות את שמו של אשרף מחשד. ברש"פ לא מחכים להוכחות כדי לעצור ואפילו להרוג. זה לא אמריקה או כל מדינה מערבית אחרת. אסור שראיף יפלוט משהו מהחשדות שלו לידי מישהו לא נכון.
ראיף תלה בו מבט משועמם. “משהו דחוף?”
“אמ… לא ממש” השיב נאיף “אבל כן חשוב”
“אם לא דחוף אז לא חשוב” אמר ראיף ופלט צחקוק קצר. “אני חייב ללכת עכשיו”
“לאיפה?” נדבק אליו נאיף
“מה זה עניינך?” נבח ראיף. “זוז מפה או שאני אזיז אותך בכח!”
“למה?” התעקש נאיף. ראיף לא ענה הוא שלח לו בעיטה מדויקת וגלגל אותו מכל המדרגות. “אם אתה מחפש את אשרף” צעק לעברו “אתה יכול לחפש בבית העץ שביער. הפחדן הזה תמיד נמצא שם—” משהו לא ברור עמד בעיניו.
נאיף השפיל את ראשו והתחיל לרוץ. הוא לא היה מספיק אמיץ כדי להתעמת עם הבחור המגודל שבמקרה הוא אחיו של המנהיג שלו.“איך היה?” קידם אותו אשרף.
“לא בסדר” ענה נאיף. “הייתי אומר שאתה בסכנה די חמורה”
“כן אני יודע…” נאנח אשרף. “מאז ומעולם ראיף שנא אותי ורק חיכה לרגע שאעוף מהבית…”
“אבל אתה לא גר בבית?” נאיף התפלא באמת.
“אבל הוא רואה אותי מהבית וזה מספיק חוץ מזה שרק בלילות אני ישן פה אבל ארוחות אני עדיין אוכל בבית…” אשרף הנמיך את קולו בדרסטיות. “אתה זוכר שאמרתי לך שאני הולך לבצע פיגוע?”
“כן?” לא הבין נאיף להיכן הוא חותר.
“זה הולך להיות הערב” לחש אשרף. “אתה תוכל לשלוט על דאוד והחברים?”
“כבר אמרתי לך” קרקר נאיף. “אני לא בעסק הזה…”
אשרף תקע בו מבט חד. “אתה לא רציני!”
נאיף השפיל את ראשו. “אני כן”“דאוד” הוא הותיר את נאיף להתבשל לבד בצריף שלו. היה מידי המום מהצורה שבה הוא קלקל לו את התוכניות. את דאוד הוא פגש בקצה השני של הוואדי.
“כן? יש לך עוד משימה בשבילי?” עיני דאוד נצצו. “את המשימה הקודמת ביצעתי הכי טוב שאפשר” התגאה.
“נכון” טפח אשרף על כתפו. “ואני צריך ממך משהו”
“מה?” אושר אפף את דאוד. הוא הרגיש כמצביא שיודע שהוא הולך לגאול את עמו. כל משימה שהטיל עליו אשרף נראתה בעיניו עוד פסיעה לעבר השחרור.
“הערב אני אעשה פיגוע” עטה אשרף על עצמו חיוך. “פיגוע שהחמאס יצהיר עליו בעלות…”
“אז מה המשימה שלי???” קטע אותו דאוד. “אתה רוצה נשק? מסתור?”
“לא, לא.” ביטל אשרף. “אני רק רוצה שאתה תהיה מנהיג התא באיזור”
“מנהיג התא?” כמה שדאוד ניסה להסתיר את אושרו הוא לא הצליח. לכזאת בשורה הוא אפילו לא חלם.
“כן. אל תתלהב כל כך… זה עדיין תא קטן. סך הכל 5 חברים” השיב אשרף. “אני אתה נאיף אל-בקר ונאצר עבדאללי”
“ומה אני צריך לעשות?” ניסה דאוד להיות מעשי.
“כמה שיותר להגדיל את התא אבל רק באנשים נאמנים” השיב אשרף. “זה רק לתקופה זמנית אחרי הפיגוע אני אחזור לפה כמלך ואנהל את העניינים”
דאוד הנהן.
אשרף סימן וי ראשון ביומן הוירטואלי שבמוחו. סוף סוף משהו מתחיל להסתדר.*
מאז שבועז נשאר אצלם התחיל נתנאל להשתקם בקצב מהיר והחלטי. הוא נפגש שוב עם חבריו שוחח שוב כמו תמיד עם אחיו ואפילו חזר ללימודים. הכל חזר לקדמותו.
אמנם אבנר, השוטר שהביא את נתנאל לבית, הודיע להם שבעוד כחודש יחליטו מה לעשות, אם יהיה משפט, יוסיפו עוד חקירות או שירפו מהעניין.
אבל בינתיים הכל נראה בסדר.
עוזי הסתובב בבית עצבני. מה זה הבלאגן הזה? הוא תר בעיניו האחרי האשמים בקטסטרופה הביתית שלו וגילה את נתנאל יושב על ערימת בגדים שיצאה לפני זמן קצר מהמייבש ומשוחח בטלפון.
“נתנאל?” הוא כמעט לא שלט בעצמו. “מה זה?”
“מה?” הרים אליו נתנאל עיני שה תמימות.
“על מה אתה יושב?” רעם קולו של עוזי.
“על הספה” השיב עוזי בשלווה.
“על בגדים!” אמר עוזי. “אם אתה רוצה לשבת אתה יכול לקפל אותם ולשים אותם בארון!”
“אוףף” קרא נתנאל וקם בעצלתיים. “אז מה אתה אומר?” הוא המשיך את השיחה. “ניפגש בכניסה לאלון מורה? פ’סדר…”
“באלון מורה?” התערב עוזי בשיחה. “איך תגיע לשם?”
“אני כבר אחזור אליך. ביי” קרא עוזי לטלפון והניח אותו בשולחן. “מה אבא?”
“אתה נוסע מחר לאלון מורה?” שאל עוזי.
“כן” השיב נתנאל “אני הולך לבריכה של דוד של אבי יחד עם עוד כמה חברים”
“איך תגיע לשם?” הוסיף עוזי לשאול.
“עמרם עובד קרוב לצומת תפוח, הוא יסיע אותי לצומת ומשם אקח קו 467 לאלון מורה” ענה נתנאל. “אל תדאג אבא…” -
למען הסדר הטוב תקציר תהליכים בסיפור:
*נולד לעוזי ומוריה בן (מיכאל) בהמשך תפגשו אותו. מוריה נדבקה בחיידק והייתה בבידוד.
*עוזי ובנו נתנאל היו באלעד בזמן הפיגוע. נתנאל היה באותו זמן מתוסכל מהמצב עם אמא שלו ושהיה בפיגוע לקח את זה בעוצמות כפולות.
*נתנאל הצטרף לימין הקיצוני ולמד סייבר מקצועי. הוא פרץ לנייד של אחד המסיתים הגדולים בארץ. נתפס ונחקר. לקח את החקירה מאד קשה ולקח ל זמן להתאושש
*כחלק מתהליך ההתאוששות שכנעו אותו חבריו לבוא איתם לבריכה באלון מורה
*במקביל יש את סיפורו של אשרף. נער צעיר בשטחי הרשות הפלסטינית שאביו נחשד בעזרה לחמאס ונרצח על ידי הרשות.
*אשרף מנהל תא קטן שבו הוא מנסה להביא דמוקרטיה לשטחי הרשות ולהחליף שלטון. אף אחד לא יודע על פעולתיו חוץ מחברו נאיף. שאר חברי התא חושבים שהוא רוצה להשליט את החמאס.
*כחלק מפעולותיו של אשרף לחופש הוא רוצה להיכנס לכלא הישראלי ושם להתסיס את האסירים, הדרך שהוא עושה את זה- ע"י עשיית (ניסיון) פיגוע.בפרק האחרון דובר על נתנאל שהולך לאלון מורה ועל אשרף שרוצה לעשות פיגוע בצומת תפוח
-
@יהודי-זה-הכי מה עם ההמשך???
