"צביקי, תתקדם יותר זריז, אתה חוסם את המעבר לאלו שזריזים ממך." הנוף המרהיב במרגלות ההר דימה למשוך אליו את המטפסים. הזיעה טפטפה ללא הרף ממצחם אך הם לא ויתרו.
צביקי שתק. ספג עלבונו.
שמואל נשאר מאחוריו, לא שהייתה לו ברירה אחרת.
לאחר שעות ממשוכות של הליכה מתמדת הוא כבר היה על סף כוחות. הוא החל לראות הכל בטשטוש מה. כאב הראש כמעט גבר עליו אך התעלם ממנו כליל. הוא לא הבחור שאפשר להגיד עליו כי הוא מוג לב ורכרוכי, על כל פנים לא רצה שיגידו עליו ולכן הוא יטפס ויגבר על המכשולים. זה היה קשה ומפרך, מי כמוהו יודע עד כמה. הוא נעץ את מקלו בצלע ההר בכדי להתקדם, פניו בישרו לו כי הדם תיכף אוזל מהם, הוא ניסה להיאחז אך ידיו לא שיתפו עימו פעולה.
"הצילו!!" זה קרה באלפית השנייה, רגלו החליקה מהסלע והוא מט ליפול.
"שמואל" צביקי סבב ראשו במהירות ומשך את ידו של שמואל ברגע האחרון.
זה היה נס של ממש, אך הסיוט טרם תם.
"צביקי, צביקי" הוא דמע מחרדה "אל תעזוב אותי. מתחנן"
"לא עוזב. שמעון" הוא קרא לאחד המתקדמים במעלה ההר. "תזעיק עזרה. שמואל תיכף נופל"
הדקות עברו כנצח, בכל שניה שצביקי אוחז בו הוא חש בזמן של חסד בעלמא דין.
"שמואל. אני מרגיש שנגמר לי הכוח. אם עוד כמה שניות הם לא באים" התנשף. "אני עוד עלול להתגלגל איתך במורד ההר" צמצם עיניו באימה.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" שמואל הסתכל על העומד מולו ייאוש ותסכול התערבבו יחד לרגש מוזר שלא ידע להגדיר אותו. אין מצב שהוא נכנע. "בבקשה. אל תעזוב אותי. בבקשהה"
"קשה לי, שמואל. תנסה להיאחז בדבר מה עם הרגליים, מקווה שהחילוץ בדרך"
"די. לא יכול יותר. ה' תציל אותי" לחש בקול מאוים.
הליקופטר בצבעי האדום והלבן התנוסס מעל ההר. שמואל פחד להרים את עיניו.
"שמואל, הינה החילוץ!" צביקי שמח ממש, המראה נסך בו כוחות חדשים. "תראה שמואל, למעלה."
שמואל הרים עיניו אט אט והודה בכל ליבו לצביקי. לא היה לו פה לדבר באותם רגעים, הוא רק יחכה לסיום התקרית הדרמטית הזו ויביא לו חיבוק מתנצל ומודה כאחד.
